אישור תכנית המבטלת ביטול הפקעה

העותרים טוענים כי עקרון ההגינות מחייב את המשיבות לפעול בשקידה סבירה ולא לזנוח את הטיפול במי שכבר פגעה בו. קל וחומר, שעה שהמועצה והועדה המקומית המליצו שתיהן לאשר את התכנית לביטול ההפקעה וכן משהמועצה אישרה כי אין לה כל צורך בהפקעה האמורה.

...

זאת ועוד, טיפול בהאחדת רוחב הרחוב ניתן ממילא לבצע במסגרת תכנית מתאר אשר תוחל על כל החלקים הרלוונטיים ברחוב הקוצר ותחיל על כולם גזירה שווה למקטע זה. לאור כל האמור הנני סבורה כי החלטת הוועדה המחוזית לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות, באשר אין במסגרתה איזון נכון של האינטרסים הרלוונטיים הואיל ואל מול פגיעתה בזכות הקניין של הפרט, לא ניצב במקרה לפנינו אינטרס ציבורי קונקרטי ורלוונטי אשר יש להביאו בחשבון.

כיוון שכך, הנני קובעת כי דין ההחלטה בטלות ובהתאמה לכך, הנני קובעת כי יש להורות על קבלת התכנית לשינוי היעוד אשר הוגשה על ידי העותרים ובהתאמה כי יש לשנות את יעוד רצועת המקרקעין למגורים באזור כפרי.

סוף דבר; אשר על כן העתירה מתקבלת ובהתאמה הנני מורה על קבלת תכנית מפורטת 504-0253195 הר/מק/2411 אשר הוגשה על ידי העותרים – קרי על ביטול ייעודה לדרך של רצועה בת 102 מ"ר הנמתחת לאורך חזיתה הצפונית של חלקה 141 בגוש 6671 ברחוב הקוצר בכפר שמריהו והמיועדת להפקעה על פי תכנית מפורטת הר/1025 ועל שינוי יעודה למגורים באזור כפרי כפי המבוקש בתכנית זו. המשיבה 1 תישא בהוצאותיהם של העותרים (לרבות בגין אגרה בסך 1977 ש"ח בה נשאו העותרים) בסך כולל של 20,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

מבוא עיקר המחלוקת בעתירה זו היא האם יש לבטל הפקעה שאושר ביצועה ביום 26.12.2017 בהסתמך על תכנית חד/781 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1987 (להלן-תכנית 781).

...

בפועל בחלק מהמגרשים מומשה הפקעה, אך לא בחלקת העותרת, בקשת העותרת לביטול ההפקעה נדחתה וכך קבע בית המשפט העליון: "הלכה פסוקה היא כי שיהוי בלתי סביר של הרשות במימוש מטרת ההפקעה, עשוי להצדיק את ביטול ההפקעה [...] ברם, ביטולה של הפקעה בגין השתהות של רשות במימושה, הוא צעד חריג ומרחיק לכת שיינקט רק במקרים שבהם השתהות הרשות עולה כדי השתהות קיצונית...בנוסף, כפי שצוין לעיל, נטל ההוכחה להראות שלא נעשה שימוש במקרקעין שהופקע לאחר השלמת ההפקעה מוטל על כתפי בעל המקרקעין". בנוסף אפנה לעע"מ 5158/14 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נגד עיריית חולון (29.10.2017) בו נקבע כך : "השתהות של רשות בביצוע הפקעה, אף במשך עשרות שנים, לא תגרור בהכרח את ביטול ההפקעה.... על בית המשפט לשקול את מידת הנזק שצפוי להיגרם לציבור במידה וההפקעה תבוטל, ולאזן בינו ובין הנזק שצפוי להיגרם כתוצאה מההפקעה ומההשתהות בהוצאתה לפועל". כמו כן בעניין השיהוי שבמימוש יעדי ההפקעה אפנה לעע"מ 3202/05 עיריית רמת השרון נ' גנין (24.5.2010), הקובע: "ייתכנו מקרים בהם אף שיהוי של עשרות שנים לא יגיע כדי סטייה ממתחם הסבירות המצדיקה את ביטול ההפקעה... לעומת זאת, במקרה בו הנסיבות הקונקרטיות הצביעו על כך שהרשות זנחה את מטרת ההפקעה, ראה בית המשפט להורות על ביטולה בחלוף 19 שנים". לסיום נושא זה, אפנה לעניין בראל, בו נקבע: "גם אם יגיע בית המשפט למסקנה שמדובר בשיהוי בלתי סביר שבו לקתה התנהלותה של הרשות, אין להורות על ביטול ההפקעה בטרם יערוך בית המשפט איזון בין הנזק העלול להיגרם לנפקע באם לא תבוטל ההפקעה מזה, ובין הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי בעטיו של ביטול מעשה ההפקעה מזה". הנזק שייגרם לציבור הזקוק לחניה ציבורית וגינה ציבורית במקרקעין בשטח מרכז העיר גדול בצורה משמעותית מהפגיעה בזכות הקניינית של העותרת, ועל פי הנתונים החלקות נמצאות באזור הסובל מצפיפות בניה והאינטרס הציבור עדיף במקרה זה על הפגיעה בזכות העותרת שעושה במקום שימוש כחניון והיא מוזמנת להציע שירותיה כמפעילת החניון שיהיה בבעלות המשיבות (כמובן כפוף לדיני המכרזים).

גם אם היא עומדת על טענה זו דינה להידחות.

סיכום לאור האמור לעיל אני דוחה את העתירה.

בעיניין חונוביץ נקבע לעניין זה (ראו פס' 8 לפסק דינו של כב' השופט אשר גרוניס): "כאשר מדובר בהעברה רצונית של קרקע לרשות הציבורית ולא עקב כפייה, אין זה משנה עוד האם הייעוד הצבורי מומש או נזנח. הבעלים אינו יכול להשיג ביטול של ההעברה, אך משום שהמטרה הציבורית לא מומשה". לשון הוראות תכנית הר/1139 מלמדת כי מדובר בהפקעה, שכן הן מפנות לרישום החלקות לצרכי ציבור לפי פרק ח' לחוק התיכנון והבניה בו דנתי לעיל.

במסגרת המבחן שנקבע בפסיקה מאוחרת יותר, יש לבחון, בין היתר: האם השהוי חרג מגדר הסביר; מהו הנזק שניגרם לבעל הזכויות במקרקעין שהופקעו כתוצאה מהשיהוי; מהו הנזק העשוי להגרם לאנטרס הציבור כתוצאה מביטול ההפקעה (ראו: עניין טריידט, פס' 15; עניין הלביץ, פס' 65).

...

אני סבורה כי התעקשות על מימוש מטרת ההפקעה בנוגע לכל שטח החלקה המיועדת להפקעה כיום, חוטאת לחובה זו, ועל המשיבות לשקול גם את אינטרס דיירי מוהליבר 6 בחיזוק בניינם ולא רק את אינטרס "השכונה כולה". 5.6.

סוף דבר על אף קביעותיי לפיהן יש לדחות את העתירה בנוגע לקומה השלישית בבניין, וכי אין לבטל את ההפקעה על חלקה 99, מצאתי לנכון להדגיש בפני המשיבות, שוב, את חשיבות המשך הטיפול והליווי של העותרת ושאר בעלי הזכויות במקרקעין עד למציאת פתרון הולם.

אני סבורה כי הפתרונות שאציע ואמליץ על יישומם בשורות הבאות, יכלו היו להינתן על ידי המשיבות בנקל, ללא צורך בהתדיינות ובהימשכות ההליכים.

עוד יפות לענייננו קביעות בית המשפט בעתירה הקודמת, אשר הפנה לפסיקה הרלוואנטית והביע עמדתו ולפיה, "הרשות איננה רשאית להפקיע מלכתחילה קרקע בהיעדר מטרה ציבורית מסוימת שלה מיועדת הקרקע. עם זאת, בבוא בית המשפט לבחון את שאלת השהוי בבצוע ההפקעה, עליו להביא בחשבון גם את הצורך בשימור הקרקע למטרה הציבורית המסוימת שבגינה הופקעה הקרקע. עצם העובדה שהרשות איננה יכולה להצביע בשלב מסוים שלאחר אישור התוכנית על תוכנית ספציפית למימוש מטרת ההפקעה, איננה צריכה להביא, כשלעצמה, לביטול ההפקעה כאשר ברור שהצורך הצבורי לא חדל מלהתקיים, אלא שהוא ממתין לשעת כושר לביצועו. הפיתוח העירוני תלוי במכלול של גורמים המשתנים על-פי צרכי האוכלוסיה, ובהם הגידול במספר התושבים, עליה ברמת המינוע והצרכים המיוחדים של אוכלוסיות חלשות או מוגבלות. כך גם תלוי קצב יישום התוכנית בבעיות תקציב של העיריה, אשר פועלת על-פי סדר עדיפות שקביעה לעצמה. לכן, צריך בית המשפט לשקול בזהירות המירבית ביטול הפקעה המקטינה את משאב הקרקע הציבורית, בהיותו מעשה בלתי הפיך אשר עלול להתגלות כ"בכיה לדורות"."

...

לאור כל אלו, הנני דוחה גם טענתם של העותרים בדבר טעות.

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי העותרים הרימו את הנטל להוכיח קיומה של הצדקה לביטול ההפקעה ובהתאמה הנני סבורה כי גם דין טענתם זו להידחות.

סוף דבר; לאור האמור והמפורט – העתירה נדחית.

זכות הקניין של העותר ספגה פגיעה קשה, וזאת מזה 39 שנים, כשהעותר צופה במקרקעיו מונחים כאבן שאין לה הופכין, מבלי שהוכח שניתן לו כל פיצוי בגין ההפקעה והגיעה העת לשים לכך סוף הגם שלעותר חלק בלתי מבוטל באי אישור התכנית! סבורני, כי אכן כטענת העותר יש להפריד בין ההליכים התכנוניים, שאין מקומם במסגרת העתירה, לבין ביטול הפקעה שכל עניינה מוסב לזכויות הקניין במקרקעין ולא לזכויות התכנוניות בהם.

...

וכך נאמר: "עמדתי היא, אפוא, כי אם בית המשפט הגיע למסקנה כי הרשות זנחה את מטרת ההפקעה, או אז שינוי ייעוד המקרקעין אינו תנאי להשבת המקרקעין לבעליהם המקוריים. ביטול ההפקעה הוא סעד שבית המשפט מוסמך לתת כאשר מוכחת לפניו זניחת מטרת ההפקעה. סעד זה הוא במישור הקנייני. על כן כאשר בית המשפט מורה על ביטול ההפקעה הוא אינו מתערב בשאלה התכנונית של ייעוד המקרקעין אלא בוחן את התנהלות הרשות שהפקיעה את המקרקעין, בהתאם לכללי המשפט המנהלי. השאלה המתעוררת, אפוא, בפני בית המשפט אינה השאלה התכנונית של קיום צורך במקרקעין המיועדים לשימוש מסוים במקום מסוים, אלא השאלה של תקינות פעולת הרשות ביחס למקרקעין שהופקעו. אכן, בנסיבות אלה, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי יש להורות על ביטול ההפקעה, עלול להיווצר מצב בו מצויים בידי בעל המקרקעין שהופקעו מקרקעין שייעודם הוא ציבורי ואין באפשרותו לממש ייעוד זה בעצמו. מצב זה מגביל אמנם משמעותית את בעל המקרקעין במימוש זכויותיו הקנייניות, אך הוא מצמצם את עוצמת הפגיעה בזכות הקניין הכרוכה בהפקעה עצמה. למעשה, מצב דברים זה מחזיר את הגלגל אחורה לנסיבות ששררו לאחר קביעת ייעודם הציבורי של המקרקעין במישור התכנוני ובטרם בוצעה ההפקעה. בנסיבות אלה, ככל שעודנו ישנו צורך ציבורי במקרקעין עומדת בפני הרשות האפשרות להפקיעם מחדש, מטבע הדברים, כאשר עסקינן בהפקעה מחדש, לאחר שבית המשפט מצא כי הרשות זנחה את מטרת ההפקעה המקורית, הנטל המוטל על הרשות להצדיק את ההפקעה יהיה כבד יותר. כמו כן, אין בהכרח לשלול את האפשרות כי הבעלים הפרטי ישתמש במקרקעין לייעוד ציבורי, או ישכיר את המקרקעין לגוף ציבורי זה או אחר, כך שיתמלא הייעוד הציבורי...

סוף דבר העתירה מתקבלת.

אני מורה על ביטול ההפקעה ומחיקת הערת האזהרה שנרשמה בפנקסי המקרקעין בדבר ההפקעה בגוש 17502 חלקה 32 בישוב זרזיר.