בע"פ 2083/96 כתב נגד מדינת ישראל (21.8.97), (להלן: "הילכת כתב") נקבעו שני הפרמטרים העקריים שייבחנו לצורך קבלת ההחלטה שלא להרשיע נאשם בעבירות שנקבע, כי ביצע:
"המנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...".
בע"פ 5985/13 אבן נגד מדינת ישראל (2.4.14) נקבעו מבחני משנה נוספים לבחינת שאלת סיום ההליך ללא הרשעה ואלה מתייחסים לנסיבות אינדבידואליות של הנאשם אותם יש לשקול:
"עברו הפלילי והסבירות כי ישוב ויעבור עבירות; האם העבירה מלמדת על דפוס היתנהגות כרוני של הנאשם או שמדובר בהתנהגות מקרית ויחידה; נסיבות ביצוע העבירה; מעמדו ותפקידו של הנאשם, והקשר בין העבירה לבין אלה; השפעת ההרשעה על עסוקו המקצועי; יחסו של הנאשם כלפי העבירה, קרי, האם לקח אחריות והתחרט על ביצועה; משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; גילו, מצבו האישי והבריאותי ועוד. מאידך גיסא, ניצבים שיקולים שבאנטרס הציבור, כגון: טיב העבירה וחומרתה; מידת פגיעתה באחרים; הרציונל שבבסיס הכלל המחייב הרשעה; המסר החברתי ועוד.... הנטל הוא על הנאשם המבקש להמנע מהרשעתו לשכנע כי מן הראוי לחרוג בעיניינו מדרך הכלל, וכי שקולי השקום האינדיבידואליים גוברים במידה רבה על שקולי האנטרס הצבורי".
ברע"פ 5100/14 מסארוה נ' מדינת ישראל (28.7.2014) חזר בית המשפט העליון על הכלל שנקבע בהילכת כתב וקבע, כי "תוצאה של המנעות מהרשעה, חרף הקביעה כי הנאשם ביצע את העבירה, היא תוצאה חריגה השמורה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שני תנאים מצטברים נקבעו על מנת להמנע מהרשעה; ראשית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים".
בעפ"א (חיפה) 57330-01-18 ועדה מקומית לתיכנון חדרה נ' קורן ((29.3.18), סעיף 27) נקבע, כך:
"בתי המשפט אף נדרשו ספציפית לשאלת הרשעת נאשמים שביצעו עבירות בנגוד לחוק התיכנון והבנייה... בתי המשפט הבהירו כי אין להקל ראש בעבירות בנגוד לחוק התיכנון והבנייה המהוות עבירות חמורות שהפכו לתופעה רחבת הקף הפוגעת בשלטון החוק ודורשת את התייחסותה המחמירה של מערכת השפיטה. בית המשפט העליון קבע לא אחת כי "..
אשר לנסיבות ביצוע העבירה, הנאשמים הודו בבנייה הכוללת חלוקת יחידת דיור לשתי יחידות דיור, בין היתר באמצעות פתיחת פתח למרתף וסגירת מרפסת בקומה העליונה בבניה קשיחה ועל ידי כך הגדלת את חדר המגורים, בשטח של כ – 7 מ"ר. הנאשמים אינם אוחזים בהיתר ומנגד לא הרסו את הבנייה.
...
נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה שיש לאפשר לנאשמים ארכה בת שנה עד לכניסת הצווים לתוקף על מנת לאפשר להם להכשיר הבנייה עד לאותו מועד.
בנסיבות אלה, אני סבורה שיש למקם את עונשם של הנאשם בחלק התחתון של מתחם הקנס ההולם לצד התחייבות וצו הריסה ו/או צו התאמה להיתר.
נוכח כל האמור לעיל אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים:
קנס בסך 7,000 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתו.