אישור שימוש חורג לחנות בגדים לתקופה של 5 שנים

באשר לכך, העידה הגב' איריס ורד בתצהירה (ת/6), כי מדיניות מועצת מקרקעי ישראל הינה לאפשר שימוש חורג למטרת ההקצאה בחלקה א' של הנחלה, במקרים העומדים בדרישות ובתנאים הקבועים בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל כדלקמן: סעיף 2 להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1458 מיום 18.4.2016 (לה קדמו החלטות 1265 ו- 1101) מיפרט את התנאים לאישור פעילות לא חקלאית (פל"ח) בחלקת המגורים של הנחלה, בחלקה א', ביניהם: השטח לבצוע הפל"ח לא יעלה על 500 מ"ר; השמוש לפל"ח אושר בתכנית תקפה או בהיתר תקף לשימוש חורג; החוכר ישלם דמי חכירה מהוונים שנעים בין 46% - 91% משווי המקרקעין המיועדים לפל"ח (או דמי שימוש בשיעור של 5% לשנה במקרה של היתר לשימוש חורג) ותשלום בגין דמי שימוש לעבר; החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1316 מיום 31.12.2013 בדבר שימושים נלווים לפעילות החקלאית בנחלה במושבי עובדים ובכפרים שתופיים מאפשרת לבעל זכויות בנחלה לקיים שימושים נלווים לגידול בעלי חיים או עיבוד ראשוני עצמי של תוצרת חקלאית של הנחלה, בתחום חלקה א' (רשימה סגורה של שימושים, אשר שימוש מסחרי אינו נימנה עימם); לגבי חלקה ב' בנחלה, מתאפשר שימוש לא חקלאי מכוחה של החלטה 1455 מיום 27.1.2016 כזכות המוקנית לאגודה בלבד, על פי התנאים המפורטים בהחלטה.

כאמור, מקובלת עלי עדותו של המפקח מר פארס מזייד כי יתרת השימושים החורגים לא היו מוכרים לתובעת עד עריכת סקר השימושים בשנת 2016, ומכל מקום הנתבעת לא הפריכה עדות זו. כך הוא לגבי מסגריית ניסים (נחלה 4; פריט ז' למכתב); RGM שירות מכירת ותיקון ציוד מכאני (נחלה 4; פריט י' למכתב); חנות בגדים – אופנה נערות ונשים (נחלה 4 – פריט יד'); טבעי בגליל (נחלה 7; פריט יא); אומן השיש (נחלה 8; פריט יב למכתב); קונדיטורית שוהם, קציצה עגלגלה, פיצה המושבה ודוכן הטוטו (שלושת האחרונים מצויים כולם בנחלה ב').

להלן תחשיב דמי השמוש הראויים: מועד קובע שווי מ"ר מבונה כולל הוצאות פיתוח ולא כולל מע"מ שטח בנוי במ"ר (מקדם 1) שטח חניה במ"ר (מקדם 0.25) שטח אקוויולנטי בנוי שווי כולל הוצאות פיתוח בש"ח הוצאות פיתוח בש"ח 22.10.2008 1,725 139 305 215.25 371,306 23,000 22.10.2009 1,900 139 305 215.25 408,975 23,000 22.10.2010 2,100 139 305 215.25 452,025 23,000 22.10.2011 2,200 139 305 215.25 473,550 23,000 22.10.2012 2,325 139 305 215.25 500,456 23,000 22.10.2013 2,325 139 305 215.25 500,456 23,000 22.10.2014 2,325 139 305 215.25 500,456 23,000 מועד קובע שווי קרקע ללא הוצאות פיתוח בש"ח מקדם דמי שימוש דמי שימוש בש"ח 22.10.2008 348,306 5% 17,415 22.10.2009 385,975 5% 19,298 22.10.2010 429,025 5% 21,451 22.10.2011 450,550 5% 22,527 22.10.2012 477,456 5% 23,872 22.10.2013 477,456 5% 23,872 22.10.2014 477,456 5% 23,872 אשר על כן, על הנתבעים לשלם לתובעת דמי שימוש לתקופה של שבע שנים עובר למועד הגשת התביעה בסכום כולל של 152,307 ₪.

...

השמאית מטעם התובעת טענה כי יש להוסיף 30% בשל מפלס העסק, בעוד השמאי מטעם הנתבעים טען כי יש לנכות סכומים בשל עקרון התועלת השולית הפוחתת בשים לב לכך שהחנות בשטח 143 מ"ר ושטח חנות סטנדרטית כ-60 מ"ר. אני דוחה את שתי הטענות.

סוף דבר ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להפסיק את השימוש המסחרי שהם עושים שלא כדין במקרקעין לא יאוחר מיום 1.2.2020.

אני דוחה את הבקשה למתן צו הריסה למבנה.

ביום 7.3.20 בשעה 5:00 הגיע הנאשם לחנותו של המתלונן, וידא שאיש אינו מבחין בו והניח בסמוך לבד יוטה המכסה את החלק החצוני של החנות, ניירות טואלט שאותם הדליק באמצעות מצית שהיה ברשותו.

בהערכת הסיכון להישנות היתנהגות אלימה היתייחס שירות המבחן עברו פלילי, לעמדות ותפיסות נוקשות, קושי בהתבוננות פנימית ביקורתית, עמדות הנותנות לגיטימציה לשימוש באלימות, התמקדותו בצרכיו, קושי ניכר בהתמודדות מול גורמי סמכות, שתוף פעולה חלקי עם גורמי הטיפול לאורך השנים, קשייו בוויסות דחפים, מצבו הנפשי, היתמכרותו לחומרים וקשייו הניכרים בתיפקוד.

בין השנים 2014 ל-2018 במשך תקופות ממושכות לא יצא מביתו, לא התקלח, ולא נטל טפול תרופתי.

הנאשמים הגיעו לחנות בגדים ובידיהם חומר דליק שאותו שפכו והציתו.

בית המשפט העליון קבע כי המיתחם אינו חורג ממדיניות הענישה, אך יש להחמיר את עונשו של הנאשם בתוך המיתחם, וגזר על הנאשם 18 חודשי מאסר בפועל (חלף 12 חודשים).

זאת בין היתר נוכח עמדות נוקשות, עמדות הנותנות לגיטימציה לשימוש באלימות, קושי בשליטה ובוויסות דחפים, מצבו הנפשי והתמכרותו, כאשר הוא מתקשה להתייחס למוקדי הסיכון במצבו ולא הישתלב בטיפול הקשור בהם.

...

בע"פ 8659/13 אלמליח נ' מדינת ישראל (14.5.14), נדחה ערעורו של נאשם שהורשע בעבירת הצתה.

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 יג'), אני קובע כי מתחם העונש ההולם הוא החל מ-14 ועד ל-38 חודשי מאסר בפועל.

באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש בחלק העליון של השליש התחתון במתחם העונש, לצד עונש מאסר מותנה ופיצוי למתלונן בגין הנזקים שגרם לו. סוף דבר אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בפועל, אשר מניינם מיום מעצרו 7.3.20.

לטענת קרנית, התובע לא זכאי לפצוי מחמת כל אחד מהסעיפים דלעיל: נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור; (תיקון מס' 22) תשס"ט-2008 (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב; (תיקון מס' 7) תשמ"ט-1989 (6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שארעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו. לטענת קרנית, התובע הנו בגדר "מחזיק" ו-"משתמש" ברכב ללא כסוי בטוחי ולכן נעדר זכאות לפצוי בין אם עפ"י הוראות סעיף 7 (5) ובין אם עפ"י סעיף 7 (6).

התובע מודה כי היה בקשר טוב עם מישפחת הנתבע (עמ' 4 שורה 1), לגבי תדירות השמוש ברכב מעיד התובע בעמ' 4 מול ש' 7 כדלקמן: "ת. ממש ממש לא. אני הייתי עוזר לאוהד רק לעיתים רחוקות בלבד, אחת לשבוע או שבועיים אם היה מבקש אז הייתי עוזר לו בשמחה. אם היינו צריכים להסתפר אז היינו הולכים יחד. לא הייתי נהג שלו, הייתי עוזר לו רק לעיתים רחוקות". ובעמ' 5 לפרוטוקול מול ש' 8 מעיד התובע, כי אכן היה בין הצדדים קשר טוב הן חברי והן משפחתי, אך לא כתאור הנתבעים, המפגשים היו "לעיתים רחוקות לא מעבר לזה". לעומת התובע, מתארים הנתבעים את מערכת היחסים כהדוקה ביותר "כבן מישפחה". משנחקר הנתבע על מערכת היחסים עם התובע, העיד כדלקמן: "ש. אתה אמרת שאתה ו-א.ל. במשך 5 שנים לפני התאונה, הייתם חברים מאוד קרובים באופן יחסי?

אימא שלו לא היתה מבשלת והוא היה בא אצלי, אני לא מסתכלת בקטע הזה של האוכל, ואפילו בגדים הוא היה לוקח מ-א.פ. אני כל יום עובדת עם ילדים אוטיסטים מהבוקר עד הערב".

עפ"י עדות הנתבע, אין ספק כי התמלאו כל הסממנים, החזקת צרור מפתחות בקביעות, שליטה על מקום חניית הרכב, לקיחתו לצרכיו האישיים מבלי לבקש היתר מראש וכד'.

כך או כך, מהעדויות גם של התובע עצמו, עולה כי אין ספק שהשימוש שעשה התובע ברכב נשוא התביעה, הנו שימוש החורג משימוש אדם סביר ברכב של אדם אחר, ויש לראותו כ"מחזיק" במשותף יחד עם התובע.

גרסת התובע הנה כי רק לאחר התאונה התברר לו מהנתבע שלא היה להם ביטוח במועד התאונה, וכך העיד התובע בעמ' 5 מול ש' 9 ואילך: "ש. אז אתה אומר למעשה, שלא ידעת גם שאין לרכב ביטוח באותה תקופה?

...

ואולם מעבר לצורך, לו היתה התביעה מתקבלת לאור נכותו של התובע 15% בגין שבר בברך, 10% צלקת ו- 7.5% נכות נוירולוגית בגין כאבי ראש, היה מקום לפסוק לתובע את הסכומים הבאים: הפסד שכר עבר – התובע קיבל קצבת נכות כללית במשך 3 שנים המכסה את רוב נזקיו.

סוף דבר: התביעה כנגד הנתבעים – נדחית.

הודעת צד ג' – נדחית.

עילות הפינוי התובעים מוסיפים וטוענים לעילות פינוי מכוח החוק והפסיקה, בשל הפרות נטענות של ההסכם מצד הנתבעים כאי תשלום דמי שכירות, שימוש במושכר החורג ממטרת השכירות, הזנחה ונטישה.

בסעיף הממצאים שבחוות הדעת, צוין מפורשות כי "השריפה פרצה במחסן עמוס בסחורה רבה שרובה דליקה, כגון ביגוד דליק, חפצי נוי דליקים, אבזרי קישוט דליקים וכו'." עוד צוין כי במחסן הייתה גלריה שהייתה אף היא עמוסה בסחורה.

למעשה, עלה מעדותו כי רק בשנת 2018 אושרה בקשתם להנחה בגין נכס אשר אינו ראוי לשימוש ביחס למושכר.

התובעים עותרים לתשלום דמי שימוש בסך 2,000 ₪ לחודש, בגין תקופה של 3 שנים בלבד, ובסך הכול לסך של 72,000 ₪ (ס' 9 לסיכומי התובעים).

מנגד, טענו הנתבעים כי דמי השכירות עמדו על סך של 1,000 ₪ לשנה וכי בשנת 2011 שילמו דמי שכירות בסך של 5,000 ₪ בגין חמש שנים קודמות (ס' 15 לתצהיר הנתבע 1, ס' 19 לתצהיר הנתבע 2).

ראו והשוו עניין גדעון סבאח, ס' 57: "כך גם סבורים אנו כי צדק בית משפט קמא עת לא מצא לקבל את טענת המערער שכנגד לחיוב המערער בדמי שימוש ראויים בסך של 43,500 ₪ בגין חניה. מעבר לעובדה שבית משפט קמא סבר כי המערער השכיר את החניה בה עשה המערער שימוש למר הלון ובשל כך לא זכאי לקבל דמי שימוש בגין החניה גם מהמערער, המערער שכנגד לא הציג בפני בית משפט קמא ראיות לביסוס גובה דמי השמוש. מטעמים לא ברורים המערער שכנגד נימנע מלהגיש חוות דעת שמאית בדבר שווי דמי החניה. אין צורך להרבות מילים, שאין יסוד לטענת המערער שכגד בערעורו, לפיה היה על בית משפט קמא, להחיל את ידיעתו השיפוטית ולקבוע את דמי השמוש בגין מחדלו של המערער שכנגד מלהוכיח כדבעי את דמי השכירות." (ההדגשה אינה במקור) די להפנות בנקודה זו לעדות התובע בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 12-25: "ש: מה שכתוב בתצהיר שלך שבשנת 2011 חנא הגיע אליך ומסר לך כסף אתה לא זוכר את זה?

...

ראו ע"א 10308/06 רבקה שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי (28/10/09), (להלן: "עניין שטוב"), בעמ' 5: "...להבהרת  גדר  המחלוקת ראוי לציין כבר עתה: חוק הגנת הדייר מבחין בין שני סוגים של דיירים מוגנים בדירה: האחד – דיירים מוגנים בעלי זכות מקורית, הם המכונים "דיירים מקוריים", והאחר - דיירים מוגנים בעלי זכות הנגזרת מן הזכות המקורית, הם המכונים "דיירים נגזרים". "הדיירים המקוריים" הם ככלל השוכרים החוזיים בתקופה שלאחר תום תקופת השכירות החוזית, וכן הדיירים הנכנסים לנכס במסגרת הסדר דמי מפתח; "הדיירים הנגזרים" הם אלה ההופכים לדיירים מוגנים מכוח סעיפים 26-20 לחוק, ולענייננו - סעיף 23 - הבאים מכוח דייר שנפטר; קטגוריה נוספת שאליה נדרש היא זו של "דיירות נדחית" העולה מסעיף 27 לחוק, ולענייננו לפי סעיף 27(2) "מקבילי" דייר נגזר, כפי שיבואר.

ראו והשוו עניין גדעון סבאח, ס' 57: "כך גם סבורים אנו כי צדק בית משפט קמא עת לא מצא לקבל את טענת המערער שכנגד לחיוב המערער בדמי שימוש ראויים בסך של 43,500 ₪ בגין חניה. מעבר לעובדה שבית משפט קמא סבר כי המערער השכיר את החניה בה עשה המערער שימוש למר הלון ובשל כך לא זכאי לקבל דמי שימוש בגין החניה גם מהמערער, המערער שכנגד לא הציג בפני בית משפט קמא ראיות לביסוס גובה דמי השימוש. מטעמים לא ברורים המערער שכנגד נמנע מלהגיש חוות דעת שמאית בדבר שווי דמי החניה. אין צורך להרבות מילים, שאין יסוד לטענת המערער שכגד בערעורו, לפיה היה על בית משפט קמא, להחיל את ידיעתו השיפוטית ולקבוע את דמי השימוש בגין מחדלו של המערער שכנגד מלהוכיח כדבעי את דמי השכירות." (ההדגשה אינה במקור) די להפנות בנקודה זו לעדות התובע בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 12-25: "ש: מה שכתוב בתצהיר שלך שבשנת 2011 חנא הגיע אליך ומסר לך כסף אתה לא זוכר את זה?

על אף כל האמור לעיל, משהנתבעים עצמם אישרו דבר זכאותם של התובעים לדמי שכירות בסך של 8,000 ₪ בגין השנים 2012-2019 (ס' 21-24 לתצהיר הנתבע 2, ס' 40 לסיכומי הנתבעים) - הרי שיש לחייבם בסכום זה. משהנתבע 2 מחזיק כיום במושכר באופן בלעדי, אני קובעת כי יש לחייבו בתשלום דמי השכירות המוגנים כאמור.

סוף דבר אשר על כן, דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד.

האם הסכם השכירות בין התובע ובין נתבע 5 פסול ודינו בטלות "חוזה בלתי חוקי או חוזה פסול" מוגדר בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), וזו לשונו: "30. חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל". סעיף 31 לחוק החוזים קובע את חובת ההשבה, כהאי לישנא: "הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו". דרכי החלתה של תורת בטלות חוזה מחמת תקנת הציבור במסגרת סעיף 30 לחוק החוזים עברה שינויים בכיוון של הרחבת השמוש בעילה זו לצורך ביטול חוזה, כאשר תוכנו סותר ערך חברתי בסיסי.

בשילוב כל אלו יחד עם האמור בסעיף 5 להסכם מגיעה אני למסקנה, כי האחריות להוצאת היתר בניה והתקנת מערכת חשמל תקינה כדין הייתה מאחריותו של נתבע 5 ומשלא עשה כן, החוזה הפך להיות בלתי חוקי עם הזמן בייחוד לאור העובדה, כי הצדדים חתמו על החוזה ביום 16.6.15 אך בפועל, העסק התחיל לעבוד בחודש 07/2015.

נוסף לאמור, על פי סעיף 3 לחוק השליחות: "3. (א) השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי היתנהגות השולח כלפי אחד מהם". בענייננו, התובע הפעיל את העסק במושכר במשך כשנה וחצי ולא נטען בפני, כי מי מהנתבעים במשך תקופה זו ערער על ההרשאה שניתנה לנתבע 5 בניהול העסק ומשכך, הרי היתנהגותם של הנתבעים מלמדת כי לא הייתה כל טענה בעיניין.

על פי תמליל השיחה מאותו יום, נתבע 5 הציג את בעיית החשמל כבעיה העיקרית ואמר כי הוא כבר שנה וחצי משלם מכיסו בגין החריגות בחשמל וכי אינו יכול להמשיך עוד.

בלאל גם אמר כמה פעמים כי עשה טעות עת כרת הסכם שכירות לעסק מסוג גלידרייה ואם היה חושב על זה מקודם, היה משכיר לחנות בגדים למשל כדי להמנע מחשבונות החשמל הגבוהים [ר' לדוגמה בעמ' 7 לתמליל השיחה מיום 13.10.16].

...

טענת השיהוי בהגשת כתב התביעה הנני דוחה את טענת הנתבעים שלפיה, כתב התביעה הוגש בשיהוי רב. התובע עזב את המושכר ביום 20.11.16 ואילו התביעה הוגשה ביום 18.12.17 ואין בכך משום השתהות מצד התובע.

סוף דבר הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום כולל בסך 144,000 ₪ בגין הפרת החוזה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.

כמו כן, הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ כולל מע"מ והוצאות משפט בסך 10,000 ₪; סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום ממעד קבלת פסק דין זה אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.