אישור רפואי לגמלת שמירת הריון

מצב המסכן את חיי האשה או עוברה ? האם המצב הוא בשל היותה בהריון? או בגין גורם רפואי אחר ? האם חוות דעתך תשתנה לאור המסמכים בהם פרופ' מיימון מציין כי התובעת סבלה במהלך ההריון מכאבי גב? לעניין זה הינך מופנה לטופס שצורף לתביעה לשמירת הריון - "אישור רפואי לעניין גמלה לשמירת הריון" ולמכתבו של פרופ' מימון אל המוסד לביטוח לאומי מיום 25.1.2012".

...

לדעת המומחה, בנסיבות אלו מתחייבת המסקנה הרפואית, לפיה כאבי הגב לא היוו סכנה לתובעת או לעובר, ומכאן שלא הייתה הצדקה במקרה זה, לשמירת ההיריון.

על אף ואין החוק דורש מהעובדת ההרה אישור של רופא מומחה (למעט אישור של רופא נשים) להימצאותה בשמירת היריון, הרי שבענייננו הוגשה חוות דעת של מומחה, ד"ר וולן, שהיא חוות דעת ברורה וחד משמעית שלפיה מנקודת המבט של אורתופד, שמירת ההיריון הייתה מוצדקת; ולפיכך גם מנקודת המבט של המומחה מטעם בית הדין, יש לקבל את התביעה.

קביעה זו של המומחה הרפואי, היא קביעה רפואית שיש לה תימוכין בניסיון החיים ולא מצאנו מקום להתערב בה. נוסיף כי מסקנה זו היא המסקנה שעולה גם ממכתבו של פרופ' מימון לפקידת התביעות, מיום 25.1.2012, המתייחס ל"כאבי גב מגבלים ביותר".

לאור האמור, התביעה נדחית.

התובעת לא הביאה לעדות את הרופא המטפל אשר חתם על האישורים הרפואיים לגימלת שמירת הריון (נ/2 ו- נ/9).

...

משנדחתה התביעה, הגישה התובעת תביעה זו. לאחר שמיעת הראיות בפני הנשיאה בדימוס אורלי סלע, קבעה הנשיאה בדימוס סלע ביום 18.5.17, בסעיפים 10 – 16 להחלטתה מיום 18.5.17: "10. לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות שהושמעו בבית הדין, הנני קובעת כי המועד בו יצאה התובעת לשמירת הריון הוא יום 23.8.2016, ואבהיר.

בעניינינו, משלא חלפו שבועיים ימים בין היום שבו יצאה התובעת לשמירת הריון (23.8.2015) ליום שבו נערכה לה הבדיקה הרפואית הראשונה (6.9.2015), הרי שדין טענת ב"כ התובעת לעניין סעיף 9 לתקנות להידחות.

לאור זאת נראה לי כי ידו של האורתופד הייתה קלה לחתום על גמלה סוחפת לתקופה של כארבעה וחצי חודשים ללא כל הצדקה.

קבעתי את התיק לסיכומים בעל פה. התובעת בסיכומיה בעל פה טענה טענות רפואיות חדשות והפנתה למחקרים רפואיים שלא הוצגו למומחה, כמו כן טענה שחוות דעת המומחה היא חד צדדית, מתנשאת עם גילויים של שטחיות בניתוח המצב והגעה למסקנה שלא מתיישבת עם האבחנה של המומחה בתחום האורתופדיה ומאחר שחוות הדעת מקפחת את התובעת ביקשה התובעת לאשר את גמלת ההיריון.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות.

אשר לטענת התובעת שלפיה הנתבע לא ביקש לחקור את פרופ' משיח במסגרת ההליך שנוהל בבית הדין ביחס לנסיבות חתימתו על האישור לשמירת הריון (נ/2) ולגבי מכתבו מיום 2.9.20 (ת/4) נבהיר, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, משהאישור הרפואי מטעם פרופ' משיח הוגש בדיעבד, לאחר הלידה, ללא תאריך ולאחר שהנתבע כבר אישר את תביעת התובעת לתשלום גמלת שמירת היריון בהתאם לאישור מטעם ד"ר שוורץ ומשנטל ההוכחה לעניין ההעדרות בפועל חל על התובעת (כאמור לעיל), הרי שאין לזקוף לחובת הנתבע את אי הבאת פרופ' משיח לעדות בבית הדין.

...

מששוכנענו כי התובעת לא נעדרה בפועל מהעבודה בתקופה שבמחלוקת, הרי שגם אם התובעת נדרשה בפועל לשמירת היריון כאמור באישור הרפואי מטעם פרופ' משיח (נ/2) התובעת אינה זכאית לתשלום גמלה.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם את הוצאות הנתבע בגין ניהול ההליך בסכום של 1,000 ₪.

משדחה הנתבע את תביעת התובעת בנימוק – "א. הננו להודיעך כי תביעתך מ- 04.04.2016 לגמלה לשמירת הריון נדחתה. ב. רופא מומחה לנשים וגניקולוגיה שבחן את האישורים הרפואיים שהמצאת מצא כי אין הצדקה לשמירת הריון. החלטת הרופא ניתנה בכפוף לאמור בתקנה 5(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (גימלה לשמירת הריון), התשנ"א – 1991...", הגישה היא תביעה לבית הדין.

...

מסקנה זו נמתכת אף במסמכים שהוגשו בתיק, מהם עולה כי התובעת קיבלה מהנתבע מספר מכתבים בהם נדרשה להבהיר, באמצעות מסמכים רפואיים, את פשר יציאתה לחו"ל בזמן שמירת הריון.

בעניינינו, משלא חלפו שבועיים ימים בין היום שבו יצאה התובעת לשמירת הריון (23.8.2015) ליום שבו נערכה לה הבדיקה הרפואית הראשונה (6.9.2015), הרי שדין טענת ב"כ התובעת לעניין סעיף 9 לתקנות להידחות.

לאור האמור, הנני קובעת עובדתית כלהלן – תביעת התובעת לגמלה לשמירת הריון לתקופה שמיום 23.8.2015 ועד למועד לידתה המשוער – 8.1.2016 - אושרה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

סעיף 59 לחוק שעניינו גמלה לשמירת הריון קובע כי "מבוטחת, שהיתה בשמירת הריון שלושים ימים רצופים לפחות, תהיה זכאית לגימלה.... והכל לפי אישורים רפואיים, כללים, תנאים ומבחנים שקבע השר". סעיף 58 לחוק מגדיר "שמירת הריון" באופן הבא: "העדרות מעבודה בתקופת הריון המתחייבת בשל אחד מאלה:

...

אי לכך, לא מצאנו עילה שלא לאמץ את חוות דעת המומחה.

אי לכך, מצאנו שאין להעדיף את חוות הדעת של המומחה השלישי על פני חוות הדעת הקודמות של שני המומחים, אשר עומדות בתנאי הפסיקה והחוק.

סוף דבר התביעה מתקבלת.