אישור פסק בוררות רבני

בנסיבות חריגות ביותר, אשר אינן מתקיימות בעניינינו, רשאי בית המשפט לסרב לבקשה לאישור פסק בוררות שהוגשה בשיהוי רב מאוד וכאשר היתקיימו תנאים נוספים.

...

סוף דבר לא מצאתי בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של עניין.

לאור כל האמור לעיל, נדחית התנגדותו של המשיב, ומתקבלת בקשתו של המבקש לאישור פסק הבוררות בהתאם לסעיף 23 לחוק.

המשיב ישלם למבקש הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (16.11.2020) ועד למועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

...

בפסק הדין מיום 29/10/17 אושר פסק בוררות של הרכב הרבנים: ברוידא, הרב פוזן והרב הייזלר מיום 6/6/16.

...

נקבע בין היתר: "... לא ארחיב בעניין זה באשר אני מורה כי פסקי הבורר באשר ניתנו כללו מכללא תנאים שכל בניה שיבצעו בעלי הזכויות בבניין ברחוב גורדון 9 בבני ברק, תהיה בניה חוקית ובוודאי לא לגבי בניה לגביה קיים צו הריסה". נקבע כי הנתבעים 3-4 כלל לא חתומים על שטרי בוררות ולא ניהלו הליך בוררות.

ב) דין הערעור להידחות לגופו.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להתקבל ודין הערעור להידחות לגופו.

בצד הקשיים העקרוניים האמורים צוינו גם קשיים פראקטיים, בהם החשש שפסקי בוררות שניתנים על ידי בית הדין הרבני לא יוגשו לעיתים קרובות לאישור (או ביטול) בבית המשפט המחוזי ולכן לא ניתן יהיה להוציאם לפועל, והחשש כי פקוח של בית המשפט המחוזי מכוח חוק הבוררות על פסקי דין של בית הדין הרבני בכובעו כבורר עלול לפגוע באיזון הראוי בין הערכאות ולהביא להחרפת המתח ביניהן (פסקה 18 שם).

...

אף אם אניח שמדובר בטעות או בחוסר תשומת לב של בית הדין ולא בהתעלמות של ממש מפסק דינו של בית משפט זה בעניין אמיר, הרי שהתנהלות זו אינה ראויה ואינה הולמת את עיקרון החוקיות ואת מעמדם המחייב של פסקי דינו של בית משפט זה. אודה כי התלבטתי אם לא ראוי ליתן משקל נכבד לנקודה זו במסגרת מכלול השיקולים שיש לשקול בנסיבות העניין, אולם בסופו של יום סבורני כי יש לשמור, ככלל, על גדריו של חוק הבוררות ולמצער אין בנסיבות העניין הצדקה ל"פריצת" המנגנונים הקבועים בו. בלאו הכי, כפי שציינתי לעיל, בנסיבות הספציפיות של המקרה שלפני אישור פסק הבוררות מגשים באופן ראוי את הצדק הספציפי של הצדדים.

ככל שהטענה מועלית לאחר שניתן פסק בוררות אך טרם חלף המועד להגשת בקשת ביטול, סבורני כי על בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי ש"מושך" לכיוון ביטול פסק הבוררות לבין השיקולים הנטועים במסד העובדתי הפרטני, לרבות עקרונות של מניעות ותום לב, אשר עשויים לעיתים (אך לא בכל מקרה) "למשוך" לכיוון אישורו.

נוכח האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

בשל העובדה כי בפסק הבוררות של הדיינים לויפר ורוזין, אשר המבקש עותר לאישורו, לא הכריעו הדיינים בעיניין הריבית דריבית וכן לא הכריעו בעיניין ההוצאות, חתמו הצדדים ביום 16.08.10 (ו' אלול תש"ע), מיד לאחר החלטת הרבנים לויפר ורוזין האמורה, על הסכם בין הצדדים, בו נקבע בין היתר כדלהלן: "(הצדדים, ב.ג.) מסכימים לפסה"ד של ה"ה ברוורמן ופריימן שליט"א ומכתבם של רוזין-לויפר שליט"א וסמכות הבוררות תהא לנושאים שנכתבו שם בלבד...מסכימים שלגבי סעיף ההוצאות ידונו הבוררים [הרב פרבשטיין, הרב סאמט, והרב זופניק, ב.ג.] מה שמגיע ע"פ ההלכה ולא ע"פ פשרה." ביום 12.01.11, הגיש המשיב בקשה לאישור שני פסקי בוררות קודמים של הרבנים ברוורמן ופריימן: האחד - מיום 15.07.09 (כ"ג תמוז תשס"ט) (סעיף 8 לעיל), והשני - מיום 29.07.09 (ח' באב תשס"ט) (סעיף 9 לעיל).

...

טענת המבקש כאילו שהבוררים הכריעו בעניין ההוצאות על דרך הפשרה, לא הוכחה, ובצדק טען המשיב כי לו היו פוסקים כך, היו הבוררים מציינים זאת במאמר מוסגר אעיר, כי לאחר הגשת הסיכומים, מצא המבקש לנכון להגיש לבית המשפט ראיה נוספת, אשר לטענתו תומכת בגרסתו, והיא "הבהרת פסק הדין" מיום כ"ב אייר התשע"ב ומיום כ"ג אייר התשע"ב. לאחר שעיינתי בראיה זו, מצאתי שהיא דווקא סותרת את טענתו כי הבוררים חרגו כביכול מסמכותם.

הבקשה לביטולו של פסק הבוררות מיום 06.11.11, נדחית.

המבקש ישלם למשיב שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, 5,000₪.