אישור פסק בוררות ותביעות נוספות נגד עורכי דין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1849/21 לפני: כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין העותר: דני זילברשלג נ ג ד המשיבים: 1. בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו 2. גליל מימון 3. אריה מימון 4. הום סטייט יזום ובניה בע"מ 5. לישכת עורכי הדין בישראל עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו ][]פסק-דין

ביום 17.11.2013, הגיש העותר תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי (ת"א 30828-11-13) שעניינה ביטול פסקי הבוררות ובטול פסק דינו של השופט ברנר אשר אישרם.

העותר לא אמר נואש: כעבור כארבעה חודשים, לאחר שהליך פלילי והליך משמעתי שנוהלו נגדו בקשר לפרשה הסתיימו, הלה שב והגיש תביעה לביטול פסקי הבוררות ולביטול פסק דינו של השופט ברנר לבית המשפט המחוזי.

...

דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא.

" גם החלטתו של בית המשפט העליון (בהליך שבו היה התובע מיוצג על ידי אותו עוה"ד המייצגו בהליך זה) לא ריפתה את ידיו של התובע וביום 09.07.2019 הגיש התובע בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי בתיק שעניינו תביעת החוב (33303-01-13 הנ"ל) בה חזר על טענותיו לעניין הליכי בוררות והסכמים קודמים עם המנוח, ואף ביקש לקיים דיון אליו יוזמנו עדים מטעמו, בכללם חברי בית דין לממונות.

בהחלטה מיום 24.10.2019 קבעה כב' השופטת ליפשיץ: "הבקשה שבפניי הוכתרה כבקשה למתן הוראות. עניינה, להביא לאישור פסק בורר של בית דין לממונות מיום 17.12.01 (להלן-"פסק בורר") שאישר הסכם פשרה שהחייב טוען כי נערך בינו ובין המנוח שהנושה - משיבה 3, יורשתו ו/או להגיש את הסכם הפשרה כראייה כנגד ההכרעה בתביעת החוב של משיבה 3.

כל טענותיו לגבי עורך הדין שייצג אותו בהליך הראשון נדחו, מה גם שבערעור בו ניתן פסק הדין אותו מבוקש לבטל, היה התובע מיוצג על ידי עו"ד תוסייה- כהן, נגדו לא העלה בדל טענה, ובמסגרת העירעור הסכים התובע לפסיקה על דרך הפשרה.

...

" גם ערעור שהגיש התובע על החלטה זו נדחה לגופם של דברים תוך שנקבע, על ידי בית המשפט העליון (רע"א 8875/18, הליך מס' 11 לעיל) כי אין במסמכים הללו כדי להביא לביטול פסק הדין ולמשפט חוזר: " ביטולו של פסק דין חלוט, קל וחומר מקום שבו בפסק דין מוסכם עסקינן אינו דבר של מה בכך. מכאן, כי על הטוען לביטול פסק חלוט מחמת גילוין של ראיות חדשות מוטל נטל כבד מאוד... על רקע האמור, אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה לא הניח המבקש תשתית ראייתית לכך שלא ניתן היה להשיג את הראיות בשקידה סבירה. כזכור, היו אלה נספחים בהליך הבוררות שהתנהל עובר להגשת התביעה מושא פסק הדין. התביעה הוגשה זמן קצר לאחר היווצרותן של אותן ראיות "חדשות". בית המשפט ציין גם, למעלה מן הצורך, תהיות בקשר לאותן ראיות חדשות.

אין בפי התובע שום טענה שאם תתקבל יהיה בה כדי להועיל לו ודין הבקשה להתקבל.

אני מוצאת להוסיף כי התובע, המבקש מבית המשפט סעד מן הצדק, ראוי היה שיבוא ב"קלפים פתוחים" ובצירוף כל המסמכים הקיימים למשל, בתיק הבוררות, ולא שבריר החלטה פה ורסיס הסכם שם, משלא עשה כן התובע ובחר לצרף ב"פינצטה" את שצירף, חזקה כי לו היה מצרף את כל תיק הבוררות, למשל, היה הדבר פועל לחובתו (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י  מז2 עמ' 605), ואין לי אלא לצטט את כב' השופט רובינשטיין מצטט את כב' השופט סולברג בעניין אחר: "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא- היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק" (ת.א. (ירושלים) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן (24.2.04) והציטוט מתוך רע"א 194/07 בני פור נ' מ.מ. פרדס חנה כרכור (6.3.07)) לסיכום: הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת והתביעה לביטול פסק הדין בע"א 52255-11-11 נדחית.

התביעה הוגשה כנגד עורך הדין **** ברדוגו (להלן: "הנתבע") שהיה בכל התקופה עליה מבוססת התביעה המאמן להתמחות במשפטים ועורך דינה של הגברת אסתר ליבוביץ (להלן "התובעת").

תמצית המקרה ותמצית טענות הצדדים טענות התובעת ראש הנזק הראשון - התובעת טוענת כי במהלך החודשים ספטמבר-אוקטובר לשנת 2008 לערך, התבקשה על ידי הנתבע להפקיד סכום של 10,000 ₪ כעירבון בתיק ה.פ. 498/08 בו נידרש אישור פסק בורר.

הנתבע טוען כי התובעת גנבה מסמכים רבים ממשרדו ואף הודתה בכך, דבר המקשה על הגנתו, קושי נוסף נובע מהשיהוי הרב בו הוגשה התביעה והנזק הראייתי שניגרם לו הן כתוצאה מגניבת המסמכים ממשרדו והן כתוצאה מהשיהוי בהגשת התביעה.

...

לעניין ההוצאות שהושתו על התובעת בפעם השנייה אני מקבלת את טענת הנתבע כי הגשת עיקרי הטיעון שלא על פי ההנחיות נבעה מפועלה של התובעת ועל כן האחריות להוצאות מוטלת על כתפיה ואין להטילה על כתפי הנתבע, משכך הקבלה שצורפה כראיה על תשלום בסך של 5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה איננה רלבנטית.

לעניין ראש הנזק השלישי – לאור העובדה כי שני ראשי הנזק הראשונים, העוסקים בהתרשלות, לא הוכחו ולא התקבלו, לאור העובדה כי גם ראש נזק זה לא הוכח ובנוסף לאור העובדה כי הטענה נזנחה בסיכומי התובעת (למעט אזכור באופן רפה בסעיף 7 לסיכומיה) – אני דוחה את הדרישה לפיצוי בשל עוגמת נפש.

סיכום ומסקנות לסיכום התביעה על כל ראשי הנזק שלה נדחית.

העובדות הצריכות לענין: הנתבע הוא עורך דין אשר ייצג את התובעים בתביעת רשלנות מקצועית שהגישו בשנת 2002 נגד עו"ד נשר אשר ייצג את התובעים בהליך בוררות ונגד עו"ד גזאוי אשר טיפל בתביעה לביטול פסק הבוררות.

תביעה אשר הוגשה על ידי התובע כנגד הנתבע ועורכי דין נוספים ובבסיסה טענות התובע, בין היתר, להתרשלות הנתבע, כמייצגו, בניהול תביעות כספיות שונות.

...

" [סעיף 6 לכתב התביעה] בהכחישו את המיוחס לו בכתב התביעה, טען הנתבע, כטענות מקדמיות, כי דינה של התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה, לחלופין עקב השיהוי הרב בהגשתה וכן בשל קיומו של מעשה בי דין.

המסקנה היא אפוא, כי התביעה שלפניי הוגשה אחר חלוף תקופת ההתיישנות.

עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך אומר לגופה של טענה, כי דינה של זו להידחות וזאת בנסיבות בהן הטענה לא פורטה כדבעי; לא פורטו הנתונים הדרושים תוך הפנייה לקביעות הספציפיות אשר לדידו של הנתבע מהוות מעשה בי-דין.

התוצאה: על כל האמור – אאני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנותה.

התביעה הוגשה נגד מי שהיו שותפיו במישרין ובעקיפין בעסקת רכישה וסיחור של אופציות בפרוייקט בניה (כהגדרתו להלן), ונגד רואי החשבון ועורכי הדין אשר ליוו את עסקת האופציות ומימושה.

על הקף ההליכים עמד בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט י' עמית) בבג"צ 7881/21 ז'אן מרק ויקטור ולנסי נ' משרד הבינוי והשיכון (9.2.2022), בין היתר, כדלהלן: "אקדים ואומר כי לאחר עיון בעתירה, בהחלטת הממונה ובתגובות לעתירה על נספחיהן, מתקבלת תמונה ברורה של סיכסוך עסקי בין שני שותפים עיסקיים לשעבר באשר לדרך ההפרדות ביניהם ולאופן תשלום התמורות. סיכסוך זה הוליד שורה ארוכה של הליכים אזרחיים המתנהלים בערכאות אזרחיות שונות בין הצדדים..." [סעיף 8 בפסק הדין; ראו פירוט ההליכים הנוספים בכותרת כתב התביעה ובפרק א' לכתב ההגנה מטעם נתבעים 2 – 4, על נספחיו].

גם באשר לתביעת ההוצאות לא ברורה הטענה, שכן מעיון בפסק הבוררות בעיניין דמי התיווך עולה כי אין מדובר בהוצאה משותפת שנולדה בעקבות הפרויקט, אלא בחיוב דמי התיווך האישיים של התובע בגין עצם ההכרות עם מר תשובה, ואין מדובר בהוצאות "עתידיות". ואפילו לא היה כך, עניין זה הוכרע כבר בפסק דינה של כבוד סגה"נ, השופטת טולקובסקי, בבקשה לביטול פסק הבוררות שהגיש התובע, ואשר בהתאם לו על התובע לשאת בהוצאות אלו בעצמו [פסק דין מתאריך 22.4.2081; נספח 4 לבקשה מטעם הנתבעים 2 – 4].

...

אם נחזור לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין יעקב, סבורני כי ניהול הליך באשר לעסקה שהסתיימה בשנת 2010 ואשר מסמך ההתחשבנות בעניינה נשלח בשנת 2013, כאשר התובע איש עסקים מנוסה, אינו מתיישב עם רוח התקנות החדשות, ואף לא עם האינטרס הציבורי.

לנוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי דין הבקשות לסילוק על הסף מטעמי התיישנות להתקבל.

סיכום בסיכום הדברים, סבורני כי דינה של התביעה כולה להידחות מטעמי התיישנות, וכך אני מורה.