אישור מעבר מגורים לאם ולבנה מהדרום למרכז הארץ

בשולי הצוואה הוספו בכתב יד המילים הבאות: "הנני --- [האם] מבקשת ש--- [הנתבע] בני ירכוש סלון וחדר לבתי --- [א']". בשנת 2014 עברו ההורים להתגורר בדירה שכורה בדרום הארץ.

כפי שיפורט בהמשך, המסמכים האמורים נערכו על ידי עו"ד י' ש' (להלן: עו"ד ש') אשר משרדו נמצא במרכז הארץ, ואשר אליו פנתה א'.

לתיק בית המשפט הוגשו המסמכים הבאים מתוך תיקו הרפואי של האב בקופת החולים: תרשומת מיום 2.9.2014: "בן 81, עם מחלה אונקולוגית פעילה, מקבל כימוטרפיה, עם ירידה תפקודית וקוגניטיבית קשה. יש מקום לביקור בית חד פעמי של פיזיוטרפטיסט במטרה – הפעלה פאסיבית, מניעת פצעי לחץ – בתאום עם בתו ר'...". תרשומת מיום 5.9.14: "מצב כללי ירוד, ישנוני, ללא סימני מצוקה כלשהיא, לא מיתמצא בזמן, במקום או בסיטואציה, לא מודע למצבו, לא מבין מה איתו, לא זוכר שמות של כל הילדים. ... זקוק לעזרה בקימה, שינוי תנוחה, ביצוע מעברים, רחצה, הלבשה ... יש טפול 24 שעות ביממה ניידות עם הליכון ולווי מטפל זר ...". תרשומת מיום 10.5.2015: "בבקורת אחרון אובחן סובל מדמנציה, ירידה תפקודית ניכרת ... קוגניטיבי – בולטת אדישות, מצב רוח סביר ללא סימני דכאון מג'ורי כעת, לא מיתמצא בזמן, היתמצאות חלקית במקום, תובנה ושיפוט לקוי, יכולת ניהולית לקויה. יכולת לקבל החלטות לקויה. תיפקודי - סיעודי". בביקור זה הומלץ בין היתר על מינוי אפוטרופוס לאב.

אולם, מבלי להכנס לשאלה אם אכן יש לפרש את המילים "הנני --- [האם] מבקשת ש---[הנתבע] בני ירכוש סלון וחדר לבתי --- [א']" כציווי לרכוש לא' דירה אם לאו, מדובר בתוספת של האם בלבד ולא של האב.

כמו כן, גירסתה של א' היא שההורים הבטיחו להעביר לה את הדירה כאשר יחדלו להתגורר בה, ולא כאשר יעברו להתגורר בדרום הארץ דוקא, וכאמור ההורים חדלו להתגורר בדירה לפני שעברו להתגורר בדרום.

...

לסיכום: לא הוכח כי האב גמר בדעתו להתקשר עם א' בהסכם המתנה.

אף אם היה מקום לראות בנתבע כמי שנושא בנטל להראות כי לא התקיימה גמירת דעת מצד האב, הרי שלנוכח מכלול העובדות כפי הוכחו הוא, עמד בנטל זה. המסקנה כי ההסכם אינו משקף את רצונו החופשי והעצמאי של האב מסתברת הרבה יותר מהמסקנה שההסכם נחתם מתוך רצונו החופשי של האב ולאחר שהאב גמר בדעתו להתקשר בו. לנוכח האמור – התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪.

מהתסקיר בעיניינו של המבקש 1 , עולה כי המבקש בן 24, רווק, נימנה למשפחה בת 15 נפשות, מתגוררים בשבט אלפורעה – סמוך לכביש ערד.

על חשש זה ניתן אף ללמוד מדברי המתלונן ע.א. (אחיינם של המבקשים) לשירות המבחן (מיום 5/8/13), לפיהם סולק מביתו על ידי אביו ונאלץ לעבור להתגורר במרכז הארץ בעקבות תלונתו כנגד המבקשים.

במעמד הדיון התייצבה קצינת המבחן הגברת טל אמיר, וחזרה על היתרשמות שירות המבחן ומקיומה של רמת סיכון גבוהה מצד המבקשים, וכן הבהירה, בנגוד לטעוני הסניגור, כי המתלונן באישום השני (לא מתגורר יותר בשבט, ונימצא במרכז הארץ, ואין בכוונתו לשוב לדרום ) אלא סולק מביתו על ידי אביו על רקע תלונתו כנגד המבקשים, וכיום נמצא באיזור המרכז על רקע חששו באם יחזור למגוריו באיזור הדרום יאונה לו רע. להשלמת התמונה, בהחלטתי מיום 15/7/13- הוריתי על שיחרורו של הנאשם 3 לכתב האישום (חליל אמטיראת), בשל חלקו המינורי באישום היחיד שיוחס לו (ראה פסקה 15 להחלטה).

מסוכנותם של המבקשים נלמדת הן מאופי המעשים ונסיבות ביצועם לכאורה, שהתאפיינו בין היתר בהתארגנות בחבורה, תוך תיכנון מוקדם כדי לסייע לעלי- אחיהם, להוציא את תכניתו לפועל, ולמצער אכן באמצעות המעשים החמורים המתוארים "נאנסה" אימם של הבנות הקטינות למוסרן לידי שולחיו של עלי.

...

על רקע המתואר לעיל, ולאחר שהקשבתי לטיעוני באי כוח הצדדים, עיינתי בתסקירי שירות המבחן שגובשו בעניינם של המבקשים, ושקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לעיון חוזר להידחות, וזאת מאחר ולא שוכנעתי שיש בחלופות שהוצגו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמבקשים כלפי הציבור בכלל וכלפי המתלוננים בפרט.

המסקנה המתבקשת, כי מי שבוחר לבצע מעשים כגון מעשים חמורים כגון אלה המתוארים בכתב האישום, לא ניתן ליתן בו אמון שיקיים אחר הוראות בית משפט.

מנגד, א' טוען כי הואיל ועסקינן בפרוק שתוף בין בני זוג, קנויה לבן זוג זכות ראשונים לרכוש את חלקו של האחר, ושווי הרכישה לפיכך צריך להיגזר מערכי נטו - בנכוי התשלומים הרובצים על הנכס – יתרת המשכנתא והתשלומים הרעיוניים (תשלומים לרמ"י ומס שבח).

כן טוען, בין היתר, כי חרף טענת ק' לפיה היא מבקשת לעבור להתגורר בבית הוריה, דורשת עתה לחייבו במדורה ולכל היותר יש לחייב במדור רעיוני שווה ערך לזה בו הורגלו הצדדים עת התגוררו בדרום.

20 בהוצאותיו של א' נידרש הוא בתצהירו לדמי שכירות שלפי הנטען משלם לאמו, בסך 3,000 ₪ לחודש, ואילו בסיכומיו לא הובהר די הצורך האם אמנם ממשיך להתגורר שם או שמא, כטענת ק', שב להתגורר בבית המשותף (הגם שבסיכומיו הכחיש א' בסעיף 87 להם כי הוא מתגורר במשק, אולם מנגד לא הבהיר מקום מגוריו הנוכחי).

לעניין זה אני סבור שהדין עם א', שכן צידה השני של מטבע העתקת מקום המגורים, היה שק' עצמה נטלה על עצמה את הסיכון שמא עלויות המחיה במרכז הארץ יהיו גבוהות יותר.

...

בנסיבות אלה, מקום בו עסקינן מחריגה ממתחם הדיון שהוגדר ברשימת הפלוגתאות והן לגוף הדברים בהיעדר ולו ראשיתה של תשתית ראייתית ורעיונית לכך, טענת ק' נדחית.

כפועל יוצא, אני מורה כדלקמן: 6 ₪ מעתה ואילך ישלם א' עבור מזונם ואחזקת מדורם של הקטינים סך כולל של 5,900 לחודש ( 1,800 ₪ לחודש עבור כל אחת מן הקטינות ו – 2,200 ₪ עבור עו').

בשים לב לאמור לעיל, על מנת להמעיט בהתחשבנויות בין הצדדים לטובתם של הקטינים עצמם, אני קובע כי החיוב הוא ממועד פסק הדין ואילך, כאשר עד מועד פסק הדין תחול ההחלטה בדבר מזונות זמניים.

הואיל ועל פי הדין, מועד תחילת החיוב במזונות הוא ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, אשר הוגשה ביום 30 יולי 2018 ; מקום בו על פני הדברים הצדדים לא הגיעו לכל הבנה והיה צורך בהכרעה אדברסרית על פי כללי הדין גם בתובענת המזונות ; ושעה שלא ראיתי שא' הציג כל הנמקה של ממש מדוע לא יחוב במזונות הקטינים לעבר על פי כללי הדין כאמור לעיל, אני קובע שהיקף החיוב במזונות הקטינים לפי ההחלטה למזונות זמניים יהא ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ועד למועד פסק דין זה. הואיל ועסקינן בחיוב לעבר, ככל שהצדדים לא יגיעו לכל הבנה אחרת, יהא רשאי א' לשלמו בשניים עשר תשלומים שווים ורציפים.

התובעת ציינה כי על הפרק עומדות מספר אפשרויות תעסוקה ברות מימוש במרכז הארץ וכן טוענת כי הגיעה לכלל מסקנה כי אפשרויות התעסוקה עבורה, מצומצמות באיזור הנגב ורק מעבר מגורים למרכז הארץ יאפשר לה להישתלב במקום עבודה המתאים לכישוריה ושאיפותיה המקצועיות.

האם, המתעתדת לעבוד במרכז הארץ ומנהלת מערכת יחסים עם בן זוגה המתגורר יחד עימה בב' מבקשת להעתיק את מקום מגוריה ביחד עם הקטינים לאיזור השרון, ליישוב ד' המרוחק כימעט 200 קלומטר מבית מגורי האב בא' ולמעלה מ - 100 קלומטר מבית מגוריהם הנוכחי של הקטינים בב' (שם התגוררו הקטינים מאז ומעולם וכמובן גם לפני שהוריהם נפרדו).

האם מבקשת להתיר לה מעבר מקום מגורים לישוב ד' מרוחק 176 ק"מ ממקום מגורי האב, כאשר האפשרות להגיע ליישוב באמצעות תחבורה ציבורית, מוגבלת בהשוואה ליכולת הניידות בין יישובי הדרום ליישובי מרכז הארץ.

לא זו בלבד שהאם מבקשת לעבור להתגורר בד', באיזור דרום השרון, אלא שהיא אף עתידה להתחיל לעבוד במקום עבודה חדש בעיר תל אביב ולמעשה תכנית האם היא כי הילדים יגורו בד' יחד עימה, אביהם יגור בא' והיא עצמה תיסע בכל בוקר לעיר תל אביב ותשוב רק בשעות אחה"צ, כאשר לקטינים אין דבר וחצי דבר בישוב החדש אליו אמם עוברת.

...

במנעד האפשרויות שהאם יצרה וגידרה, המסקנה ברורה כי יש לאפשר לקטינים לגור בא' עם אביהם ולא בד' עם אימם.

מסקנה זו מחייבת את אימוץ מסקנות המומחית בדבר קביעת מקום מגורי הקטינים אצל אביהם בא'.

לסיכום: התביעה לצמצום זמני השהות של הקטינים אצל האב נדחית.

בפני תביעת האב לשינוי זמני השהות (שהוב' על ידו גם כתביעת "משמורת") וכן תביעת האם לאשר לה העתקת מקום מגורי הקטינות מהישוב א' שבדרום לישוב ב' שבשפלה.

לדברי האב, הוא אינו מסוגל לעבור בעצמו למרכז הארץ, וחושש כי האם תחפוץ בעתיד לבצע מעברים נוספים.

האם מבקשת לעבור לישוב ב', שם רכשה בית עם בן זוגה הנוכחי, אשר נידרש לקיים הסדרי שהות עם ילדיו מקשר זוגי קודם, המתגוררים באיזור המרכז, באופן שדומה כי הישוב ב', בו נרכשה הדירה, מצוי במרחק סביר ממקום מגורי ילדיו הקטינים (ובשעות הפקקים, אף בזמן נסיעה שאינו נופל באופן משמעותי מזה שיידרש לצדדים שבפני) ובאופן שמלמד כי מדובר בפשרה ובניסיון להלך בין הטיפות- קיום זוגיות חדשה, תוך מחויבות לילדים מזוגיות קודמת ותוך איזון בין טובתם של אלו לבין טובתם של ילדי הצדדים שבפניי.

בנסיבות אלה, ובשעה שאני סבור כי טובת הקטינות, במישור החברתי והחינוכי לבצע את המעבר, אני מתיר לאם להעתיק את מגורי הקטינות לישוב ב' וזאת לצד רשומן למוסדות חינוך מותאמים, המתאימים להשקפת עולמם של הצדדים ולאורח חייהם הנוכחי.

...

בנסיבות אלה, ובשעה שאני סבור כי טובת הקטינות, במישור החברתי והחינוכי לבצע את המעבר, אני מתיר לאם להעתיק את מגורי הקטינות לישוב ב' וזאת לצד רישומן למוסדות חינוך מותאמים, המתאימים להשקפת עולמם של הצדדים ולאורח חייהם הנוכחי.

אף אני סבור, כפי עמדת עורכת חוות הדעת, כי לא ניתן "לאחוז החבל בשתי קצותיו", מחד להותיר את זמני השהות במתכונת הקיימת ומאידך להתיר את המעבר וכי יש להכריע בדבר, באופן שלא יעמיס על הצדדים ועל הקטינות ולא יהווה גזירה שאף לא אחד מהם יכול לעמוד בה. בנסיבות אלה, אני מבהיר שבשעה שקיים הכרח לקבוע בית עיקרי אחד, כפי העולה מחוות הדעת שהוגשה לתיק, בשעה שהתרתי את המעבר ולנוכח דיווחי עו"ס לסדרי דין, לפיהן האב אינו מקיים תקשורת תקינה עם האם ואף ממדר אותה מקבלת מידע בעניינים מהותיים הקשורים בקטינות ובטובתן, מצאתי כי אגב התרת המעבר, יש לקבוע את בית האם כביתן העיקרי של הקטינות, וזאת בכפוף להוראות שיינתנו להלן.

אי לכך, לצד אישור העתקת מקום המגורים של הקטינות מהישוב א' לישוב ב' אני מורה על שינוי מתכונת הסדרי השהות, זאת תוך שמירה על זמני שהות משמעותיים עם האב, שיאפשרו לו להמשיך ולקחת חלק בעולמן של הקטינות ולקיים עמן זמני שהות איכותיים, לצד הפחתת כמות הנסיעות וחלוקת הנטל בין ההורים כדלהלן (תוך שימת לב למסקנות חוות הדעת גם לעניין הצורך בקביעת מרכז חיים אחד); הסדרי השהות בין האב לקטינות יתקיימו במתכונת של יום אחד בשבוע הכולל לינה (ביום שיתואם בין הצדדים).