בהחלטתה קבעה הועדה, כי החלטת מנהל רשות העתיקות באה בגדר מיתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה, שכן החלטתו נסמכת על ארבע חוות דעת מקצועיות של מומחים בתחום, שצופות כי אישור התכנית המפורטת יביא לנזק "חסר תקנה לשרידים הקדומים", בְמקום המהוה את "אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים באיזור", וכן יגרום לפגיעה "במורשת התרבותית של מדינת ישראל", באופן שלא יאפשר "שמירה על המרקם התיכנוני של קיסריה הקדומה כמיקשה אחת". עוד צוין בהחלטה, כי אין בעובדה ששתיים מחוות הדעת מטעם המשיבים נערכו על ידי עובדי רשות העתיקות כדי לפגוע בהחלטתו של ראש הרשות, אף אם מדובר ב"חוות דעת 'מטעם'", היות שממילא שתי חוות הדעת הנוספות נערכו על ידי מומחים בלתי תלויים; כי חוות הדעת שהגישו המערערות ממילא לא קבעה שיש להתיר את הקמת שכונת המגורים, אלא המליצה להתנות את פיתוח הבינוי בחשיפה מלאה של העתיקות; וכי מנהל הרשות לא סתם את הגולל על פיתוח השכונה, אלא ציין שהרשות תהיה מוכנה לבחון בנייה בשטח המסומן באדום בתשריט. באשר לטענת מערערת 1, לפיה החלטת מנהל הרשות פוגעת בזכות הקניין שלה, קבעה הועדה כי אמנם מתקיימת פגיעה כאמור, אולם היא עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. בנוגע לטענת המערערות, לפיה החלטת מנהל הרשות מהוה שינוי מדיניות קודמת (זאת בהתייחס לדו"ח פורת), קבעה וועדת הערר, כי אין מדובר בהחלטות בנושא זהה, היות שד"ר פורת היתייחס לאפשרות לבניית כפר נופש בשכונה 1; כי דו"ח פורת נערך על יסוד רקע עובדתי שונה, ומאז נתגלו בשטח ממצאים נוספים, כך שממילא מדובר בשינוי נסיבות המצדיק שינוי מדיניות; וכי הותרת ההמלצה שניתנה לאור דו"ח פורת על כנה אך משום ציפיותיהם הלגיטימיות של המערערות ועקרון ההסתמכות – תחטא לתכלית חוק העתיקות. כן קבעה הועדה כי המערערות לא הוכיחו את טענת האפליה שהעלו, וקביעותיהם של המומחים מטעמן בעיניין זה היו כוללניות ובלתי מספקות.
לעומת זאת, המשיבים טוענים כי התכלית העומדת ביסוד סעיף 29 לחוק העתיקות הִנה מניעת פעולות שתסבנה פגיעה או נזק לעתיקות, בהתאם לתפקידה של הרשות, כפי שהוגדרו בחוק רשות העתיקות; כי קבלת פרשנות המערערות לסעיף 29 לחוק העתיקות, המייחדת את סמכויותיו של מנהל הרשות לשלב "הביצועי" בלבד, מאיינת את סמכותה הכללית של רשות העתיקות ומרוקנת מתוכן את הסעיף; כי זכותה וחובתה של הרשות להודיע למערערות כבר בשלב התיכנון, שאין בכוונתה להתיר בנייה בשטח הנידון; וכי ממילא הוראות חוק התיכנון והבנייה מחייבות את הועדות המחוזיות לתיכנון ובנייה לתת משקל להיבטים של שמירה על מקרקעין בעלי חשיבות ארכיאולוגית והיסטורית, בעת דיון בתכנית מתאר מקומית, קרי – בשלב התיכנוני.
...
מקובלת עלי טענת הרשות בעניין זה, לפיה כל אתר עתיקות שונה ממשנהו, בדבר חשיבותו ההיסטורית והארכיאולוגית, וכן בכל הנוגע להערכת הממצאים שבו, ומכאן שאין מקום להשוות בין אתרים שונים באופן גורף.
בנוסף יודגש, כי מהטעמים שפורטו בפסקה 16 לעיל, נדחית אף הטענה לפיה ההחלטות נשוא הערעור מהוות בפועל הפקעה של הקרקע מידי מערערת 1, אשר אינה בסמכות מנהל הרשות.
התוצאה
אשר על כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
