אישור כניסה לישראל על ידי ועדת חריגים

התובעת, באמצעות בא כוחה, אף פנתה למשרד הבריאות לצורך קבלת היתר או אישור לפעול כאמור, והגם כי נאמר לה שאכן קיימת וועדת חריגים, נימסר לה ביום 21.7.2020 כי לא יינתן לה היתר כניסה לישראל, אלא אם תיכנס לבידוד של 14 יום.

(בעיניין זה ראה ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן פ"ד ס(1) 69) דומה כי הקריטריונים המרכזיים אשר נקבעו על ידי כב' בית המשפט העליון ואשר בהם נעשה שימוש על ידי בתי המשפט השונים לצורך קבלת ההחלטה בדבר התרת גבייתה של עדות באמצעות היועדות חזותית, הם שלושה : רלוואנטיות, תום לב וטעם של ממש המונע מן העד התייצבותו לעדות בבית המשפט.

...

די בנקוב לעיל, כדי להביא למסקנה על פיה לא ניתן טעם של ממש, אשר מקורו בהתנהלות בתום לב, המצדיק קבלתה של הבקשה לקיים את הדיון על דרך של היוועדות חזותית.

בנסיבות אלו, ועת כי הטעם להעדר התייצבותה של התובעת לדיון, מקורו בהתנהלותה ובשיקול הדעת שהופעל על ידה, אני מוצאת קושי של ממש להיעתר לבקשתה זו. אין אני מתעלמת מנימוקיה של הבקשה לסעד זמני, או ממשמעות קיומה של בטוחה לכאורית לתביעה שהוגשה על ידה.

המזכירות תתבקש להמציא העתק החלטתי זו לצדדים לאלתר.

לדברי העותרים, משרד הפנים בעזה מאפשר חריגה מקריטריונים אלה רק במקרים מיוחדים הנבחנים על ידי ועדת חריגים והנוגעים ליציאה לכנסים, השתלמויות, משלחות וכיו"ב, כך שגם אפשרות זו אינה רלוואנטית לעותר.

מדיניות זו נקבעה על בסיס שיקולים מדיניים ובטחוניים, בין היתר על מנת למנוע מארגוני הטרור לקדם פעילות ותשתית טירור בישראל ובאיו"ש תוך העזרות בתושבי הרצועה (מודעים או משוטים) אשר אושרה כניסתם לישראל ולאיו"ש. המדיניות אושרה פעמים רבות על ידי בג"ץ גם לגבי אנשים שלא קיים בעיניינם מידע קונקריטי המצביע על מסוכנותם לבטחון ישראל ואיו"ש. מאחר שהעותר אינו מסתפק בהתרת חזרתו לאיו"ש – לה אין המשיבים מתנגדים – אלא מבקש לעבור דרך ישראל לצורך זה, עליו לעמוד בקריטריונים שנקבעו לשם כך בסטאטוס ההרשאות לצורך הגשמת מדיניות הבידול, שהרי אין לפלסטינאי (בין אם הוא תושב הרצועה ובין אם הוא תושב איו"ש) זכות קנויה על פי דין להכנס לתחומי המדינה.

...

מנגד טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה בהעדר עילת ביקורת מינהלית להתערבות בית המשפט בהחלטתם.

לאחר שקילת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל לפי שני התרגומים.

משכך, ולאור כל הנימוקים המובאים לעיל, העתירה מתקבלת כך שבכפוף להעדר מניעה ביטחונית קונקרטית על המשיבים לאפשר לעותר לצאת מרצועת עזה דרך ישראל (אם יראו המשיבים לנכון – באמצעות שאטל) לשם מגורי קבע באיו"ש. המשיבים יישאו בהוצאות העותרים בסך של 10,000 ₪.

במכלול השיקולים החליטה הועדה על שיחרורו המוקדם של המבקש ממאסר, שהותנה בתנאים מגבילים – ובין היתר איסור על שינוי כתובת מגורים למעט באישור הועדה; מעצר בית לילי; חתימה בתחנת המישטרה אחת לשבוע; עמידה בתנאי תוכנית השקום בפקוח מרכז אלאמל לשירותים חברתיים בע"מ; איסור ביצוע כל עבירה; איסור התרועעות עם עבריינים; איסור יציאה לחו"ל ללא אישור הועדה; איסור כניסה לישראל עד ליום 20.1.2022, למעט לצורך דיונים בבית המשפט; ועוד.

היועמ"ש טען כי היתנהלותו של המבקש מעידה על חוסר מורא מהדין, זילזול בהחלטות שיפוטיות, הפרה של האמון שניתן בו על ידי הועדה ומסוכנות הנשקפת ממנו.

ואולם סעיף 20(א) לחוק מבהיר כי "אסיר ששוחרר על-תנאי ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הועדה את שיחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי" (ההדגשות שלי-ע'ב'); וכחריג לכלל זה נקבע כי הועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להורות כי האסיר ישוב לרצות תקופה קצרה מתקופת התנאי ואולם לא פחות ממחציתה (סעיף 20(ג) לחוק).

...

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.

התלונות על כאבים בכתף שמאל וכתף ימין נרשמו 5 שבועות לאחר התאונה בהיתחשב במנגנון התאונה וטענתם כי התקשה לקבל אישור להיכנס לישראל לטפול בתקופת קורונה וקשיים לקבל טפול בפרק זמן הסמוך לתאונה בשטחים הוועדה קובעת כי יש קשר סיבתי בין התלונות בכתף ובברך לתאונה הנדונה.

טענות הצדדים והשתלשלות העניינים בהליך לטענת המערער, שגתה הועדה עת שללה את הקשר הסיבתי בין התלונות בכתף ובברך לבין תאונת העבודה הנדונה, שעה שסוגית קיומו של קשר סיבתי כאמור הוכרעה זה מכבר על ידי ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 13.7.21 בהחלטה מנומקת – עליה המשיב לא השיג, כך שעסקינן בהחלטה חלוטה.

לדעת המערער, בית הדין הארצי חזר על הלכה זו בעיניין מלחי, כאשר החריג לכלל הוא מקרה בו הועדה הקודמת לא קיימה דיון עינייני, מעמיק ומפורט בשאלת הקשר הסיבתי ואילו בעניינינו החלטת הועדה מיום 13.7.21 היא מנומקת ומבוססת ומשכך יש לראותה כחלוטה, משלא הגיש עליה המשיב ערר.

...

בתום הדיון בערעור, המליץ בית הדין למשיב כדלקמן: "לאחר ששמעתי את דברי חברי ואת הערת בית הדין, ממנה עולה, כי על פני הדברים הוועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 13/7/2021 קיימה דיון ענייני בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לבין הליקוי בכתף ימין וקבעה באופן פוזיטיבי וברור קיומו של קשר סיבתי כאמור ועל החלטה זו לא הוגש ערר ולאחר מכן התכנסו שתי ועדות מדרג ראשון אשר לא בחנו מחדש את סוגיית הקשר הסיבתי לכתף, נראה שאכן לא היה מקום, כי הוועדה הרפואית לעררים מושא הערעור תדון בשאלה זו מחדש.

מן הכלל אל הפרט לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שבתיק ובהתאם להלכה המנחה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל.

בנסיבות הייחודיות לתיק דנן שוכנעתי, כי החלטתה המנומקת של הוועדה הראשונה מיום 13.7.21, המכירה בקשר הסיבתי בין תלונות המערער בכתף ובברך לבין האירוע התאונתי, אשר התקבלה לאחר דיון מעמיק ועליה לא הוגש ערר – היא בגדר "קביעה כדין, סופית וחלוטה" בדבר קיומו של קשר סיבתי כאמור.

סוף דבר אשר על כן – הערעור מתקבל.

הבקשה אושרה, והמערערת נכנסה לישראל עם הבת, מערערת 3 (להלן: "הבת"), ביום 30.03.17.

אשר למערער נטען, כי הוא אומץ בפועל על ידי מר כספי כשהיה בן שנה ולו היה מאומץ רשמית, היה גם הוא אזרח ישראלי.

צוין, כי הבקשה למתן מעמד מטעמים הומנטריים נבחנה באופן מעמיק על ידי הועדה, ולאחר שנבחנו על ידה כל הראיות והנסיבות שהובאו, וביניהן העובדה כי המערערים חיו ברומניה במשך 17 שנים לאחר נישואיהם, שם נולדה הבת, ושם חיה והתחנכה עד גיל 15, ושם גם אומץ המערער.

גם הקף שיקול הדעת של שר הפנים בסמכות המסורה לו בכל הנוגע לזכות להכנס לישראל ולשהות בה בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, הוא רחב, והוא נעוץ בסמכות המסורה לו להוציא לפועל את המדיניות המביאה לידי ביטוי את רבונות המדינה בשטחה, באופן מיטבי (ראו: עע"מ 119/12 סרמיאנטו נ' משרד הפנים (5.02.12)).

יש לזכור, כי לשם התכלית של שמירה על רבונות המדינה ומדיניות ההגירה אליה, מונהגת מדיניות לפיה לא מוענקות אשרות ישיבה לזרים אלא במקרים חריגים, בהם קיימים שיקולים הומנטאריים מיוחדים וכבדי משקל, בהתאם לקריטריונים מחמירים שנקבעו לשם כך (ראו: עע"מ 471/12 מדינת ישראל נ' בוטנג (8.07.12); בג"צ 9211/04 איבורה נ' משרד הפנים (18.07.05)).

...

בפני ערעור על פסק הדין של בית הדין לעררים בירושלים (כב' הדיין אילן חלבגה), בערר (י-ם) 2220-21, מיום 28.07.22, במסגרתו נדחה הערר שהגישו המערערים על החלטת המשיבה אשר ניתנה על ידי מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "ההחלטה").

מנגד, טענה המשיבה, כי דינו של הערעור להידחות על הסף בשל האיחור בהגשתו.

דיון והכרעה דין הערעור להידחות.

בנוסף, דין הערעור להידחות גם לגופו.

הערעור נדחה אפוא.