אכן, לפי ההסדר שנקבע בחוק הוראת השעה, היתר המת"ק עצמו ניתן על ידי המפקד הצבאי באיזור (בג"ץ 9366/10 אל סורחי נ' משרד הפנים, פסקה 6 (29.1.2012); 3397/08 אסמעיל נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקות 25-18 (30.4.2009); בג"ץ 4487/08 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה אלוף פיקוד הדרום, פ"ד סג(1) 149, 163-158 (2008)).
מקובלת עלי עמדת חברי כי החלטת השר באה בגדרי סמכותו לפי סעיף 3 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה), הקובע כי שר הפנים רשאי "לאשר בקשת תושב האיזור למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האיזור". אכן, "תכליתו של חוק הוראת השעה היא תכלית ביטחונית מובהקת" (פסקה 32 לחוות דעת חברי), ומכאן שהשר מוסמך להתנות את מתן ההיתר בתנאים המשרתים תכלית זו – לרבות שלילת המעבר בנמלי התעופה הבין-לאומיים של ישראל (להלן: נמלי התעופה).
...
בתוך כך, אני סבורה כי יש ליתן משקל נכבד, ואף מכריע במקרה זה, לעמדתם של גורמי הביטחון – הם הגורמים המקצועיים בענייננו – לפיה איסור גורף על יציאתם של מחזיקי היתר מת"ק לחו"ל דרך נתב"ג (למעט במקרים הומניטריים חריגים), הוא-הוא המגשים באופן מיטבי את התכלית הביטחונית של מניעת טרור נגד תעופה אזרחית.
נוכח האמור, שוכנעתי כי החלטת שר הפנים ביחס למחזיקי היתר המת"ק עומדת במבחן המשנה של האמצעי שפגיעתו פחותה, ואני מסכימה אף עם חברי השופט הנדל, באשר לעמידתה במבחן המשנה של מידתיות במובן הצר.
אני סבורה, אפוא, כי דין העתירה להידחות במלואה.