לשאלת בית המשפט האם לא מוטלת על המאשימה החובה להוכיח כי מיתקיים אצל הנאשמת גם היסוד הנפשי, השיבה (ע' 11, ש' 22): "העבירה הזאת לא דורשת שום הוכחה שלא צריך לבדוק מה עבר לה בראש שעה שהיא העלתה את אותו אדם טרמפ כי בעצם יש עליה חובה כשהיא מסיעה אנשים בתוך שטחי מדינת ישראל, לוודא שמדובר באנשים שזכותם לשהות בישראל כדין". בהקשר זה ציינה ב"כ המאשימה כי הנאשמת טענה טענות הגנה שנעו בין טענת הגנה של "טעות במצב דברים" לבין טעות בעובדה (כלשונה), והפנתה בהקשר זה לסתירה בין טענתה של הנאשמת לפיה מצד אחד הניחה כי הנוסע מתגורר בשלומי ויש לו עברית טובה ולכן הוא אינו זקוק ל"אישור", לבין דבריה בעדותה לפיהם סברה כי יש לנוסע ואישתו אישורים מתאימים.
בפסק הדין בעיניין פאחורי סקר בית המשפט המחוזי בי"ם חלק מהשינויים שחלו בחוק הכניסה לישראל במהלך השנים, וגם דן מפורשות בטענה לפיה המאשימה פטורה מהוכחת היסוד הנפשי בעבירה זו, ודחה את הטענה.
...
עובדות אלו כפי שהיו ידועות לה, וכפי שהוצגו לבית המשפט ולא הופרכו – חיים ממושכים בישראל על רקע הימלטות משפחתו מ"השטחים", מגורים בצפון הארץ, קשרים משפחתיים עם אזרחים ישראליים, לרבות יהודים, שליטה גבוהה יחסית בעברית, תיאום הגעה מצפון הארץ ואיסוף בטייבה – מחזקים את המסקנה שהנאשמת פעלה בתום לב.
הנאשמת סיפרה בעצמה לשוטרים בזירת האירוע כי כחצי שנה קודם לעיכובה בזו הפעם, היה אירוע בו נדלקה אצלה "נורת אזהרה", והמאשימה ביקשה לזקוף זאת לחובתה, אך למיטב הבנתי, והמאשימה לא טענה אחרת, באירוע הקודם, לא הסיעה הנאשמת נוסע שלא כחוק, דווקא משום שחשדה.
לנוכח כל האמור לעיל, ומאחר שהמאשימה לא עמדה בנטל המוכח עליה להוכיח את התקיימות היסוד הנפשי של העבירה שיוחסה לנאשמת, יש לזכות את הנאשמת, ולו מחמת הספק.
סיכומו של דבר
אני מזכה את הנאשמת, מחמת הספק, מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.
