אישור חניות ניצבות בניגוד להנחיות הועדה המקומית

הועדה קיבלה גם את הטענה בקשר להצגת פיתרון עבור מתקן אשפה, אי קיומו של נספח בינוי מס' 2, גובה הגדר הניצבת לרחוב המ"ג, חדר השנאים וטענות נוספות.

לצד טענות אלה נטען כי היה על הועדה המחוזית להשלים את התשתית העובדתית העומדת בפניה, להדרש לכשלים שהועלו בחוות הדעת שלמחלקת תושי"ה אצל הועדה המקומית ואת בחינת התאמת הפיתרון התנועתי להנחיות משרד התחבורה ומשרד הבינוי, המחייבות כי ברחוב ללא מוצא שאורכו גדול מ- 75-80 מטרים תותקן רחבה המאפשרת סיבוב משאית עירונית מסוג SU. טענות המשיבים עמדת הועדה המחוזית היא כי לא קמה עילה להתערבות בהחלטותיה, אשר עניינן אישור תכנית המוסיפה 11 יחידות דיור ביחס למצב הקודם, וזאת לאחר שבתקופה הקודמת אושרו תכניות אחרות במיתחם.

היא הוסיפה כי במסגרת החלטתה להמליץ לועדה המחוזית על הפקדת התכנית היא התייחסה להיבט התחבורתי וכן דרשה כי תוגש חוות דעת של מחלקת תושי"ה. זו אכן התקבלה ואישרה את פיתרון התנועה בתכנית בכפוף להסדרת חניה ציבורית ומדרכה בגבולות המיגרש.

...

ככלל מקובלת עלי עמדת המשיבים מטעמיהם.

עוד סבורה העותרת כי אין לאפשר בניית מדרגות בקרבת העץ.

סיכום העתירה נדחית.

אף אם ניתן לראות בעבודות הגינון שינוי, הרי שהנתבעת מוסמכת לבצע שינויים בעבודות הפיתוח באישור מהנדס הועדה המקומית ובהתאם לשיקול דעתו.

שמל מוסיף לאמור ומבהיר, כי לפי הנחיות משרד התחבורה לתיכנון חניה, רוחב מעבר הניצב לתא חניה של 5.8 מ' מספיק לכניסה לתא חנייה ברוחב 3.2 מ' ברמת השרות הגבוהה ביותר.

התובעים מלינים כי הסדרי התנועה הנם בנגוד לתוכנית אב לתחבורה של יקנעם, ואולם לא הוצגה לי תכנית אב לתחבורה לנתבעת.

...

התובעים טוענים כי נסיבות הנזק מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנתבעת התרשלה, ונטל הראיה להעדר רשלנות רובץ לפתחה.

לאור כל האמור, עותרים התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בסך 110,400 ₪ ובנוסף הוצאות בגין ההליך, לרבות עלויות הכנת חוות דעת ושכ"ט עו"ד, וכן לחייבה בבניית קיר אקוסטי מסביב לחצר בית התובעים.

לפיכך, טענותיהם של התובעים כנגד האישורים והתוכניות מהשנים 2003-2004, וכן תביעתם לפיצויים בגין עבודות שבוצעו בהתאם להם, התיישנה ו/או נגועה בשיהוי מהותי, ודינה להידחות בשל היעדר עילה.

על בסיס חווה"ד בלבד (הנטולה כאמור תשתית עובדתית ביחס לאלה), לא מצאתי להוציא מסקנה כי אכן הוחמר הרעש העולה מהכביש, ואם הוחמר האם הוא עולה כדי מטרד, בוודאי מטרד אשר יצדיק פסיקת פיצוי.

לסיכום לא הוכחו נזקים כלשהם.

לסיכום על יסוד כל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית.

בצו האמור נרשם כי ״בתאריך 14.01.2020 אותרה הקמת קונסטרוקציה מברזל וכיסוי מבד לבצוע חניה מקורה ללא היתר״.

עוד נטען, כי בנגוד לטענת המערער, התקנה שחלה על הסוכך היא תקנה 11(א) לתקנות הפטור, אשר הוראותיה דומות לאלו שנקבעו בהנחיות המרחביות, ולא הוראת תקנה 11(ג).

אולם, בבחינת למעלה מן הדרוש יש לומר כי העובדות אינן שנויות במחלוקת וכי הסוגיה הניצבת על המדוכה הנה לשונית-משפטית גרידא.

ראה לעניין זה, סעיף 145ג׳(ד) לחוק התיכנון והבנייה: ״(ד) אין בהוראות סעיף זה כדי לאפשר הקמת ביניין, ביצוע עבודה או שימוש שלא בהתאם לתכנית, להנחיות מרחביות או להוראות לפי חוק זה.״ משמעם של דברים- המחוקק הראשי מפנה את החפץ במתן היתר לתקנות הפטור ולהנחיות המרחביות המקומיות שהנן בבחינת כלים שלובים.

ראה לעניין זה החלטת כב׳ השופט י אלרון, ברע"פ 1921/20 יהודה אבנון נ' ועדה מקומית לתיכנון ובניה תל אביב (פורסם בנבו, 16.03.2020) אשר אישר פסק דינו של חברי כב' השופט הימן בעבת"ב 43909-01-20 אבנון נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ת"א ( 10.2.20 ) הרשות המקומית רשאית לקבוע כללים מוגדרים, ברורים ונוקשים.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות.

אשר לפרטים בצו ההריסה נחה דעתי כדעת בית משפט קמא כי די בפרטים שצוינו.

ככל שיבחר היזם בתיקון הבקשה כך שהמסחר בכללותו לא יעלה על מחצית קומת הקרקע, הרי שעל הועדה המקומית לידון בבקשה, ללא פירסום התנגדויות או שמיעת מתנגדים, אך בשים לב רק לפרמטרים הבאים: היתייחסות לחלחול בשטח הבקשה בהתאם להנחיות תמ"א 34/ב/4; טפול בסווג חנויות העוגן (סוג החנות בלבד); בדיקת היחס בין ההקף המסחר והתעשייה למספרים.

עד מיהרה הסתבר, כי היה פגם בחוקיות הדיון, בייחוד בשאלת הקווארום (ניהול הישיבה כיו"ר ע"י חברת מועצת העיר - עו"ד שירי חגואל, שמעולם לא הוסמכה כמ"מ יו"ר הוועדה המקומית, אלא מ"מ יו"ר ועדת המשנה בלבד, והשתתפותו והצבעה של מר צירולניק בישיבת המליאה כאשר הוא בנגוד עניינים מאחר וכאמור הוא מתגורר מול הפרויקט ונמנה על העותרים) ולכן הורתה ראש העיר הגב' פיירברג - יו"ר הוועדה, על דיון חוזר דחוף במליאה ביום 3.9.14.

בדיון שהתקיים לפני ביום 29.3.15 ולאחר שנתקבלה תשובת הוועדה המקומית כי הדבר אינו אפשר, הצעתי לצדדים את ההצעה הבאה: "מבלי להביע עמדה לגופם של דברים, הצעתי לב"כ המשיבה 5, עו"ד פפר, בייחוד לאור היתייחסות יו"ר הועדה המקומית באשר לפיתרון החניה בעתיד, לשקול את האפשרות כי תנתן התחייבות היום לפיה בעתיד כשיבנה השלב הנוסף וייבנו חניונים תת קרקעיים, תועברנה החניות שעל גג קומה א' (140 חניות) לתוך החניון התת קרקעי שייבנה, ושטח החניות יהפוך באישור מהנדס העיר לשטח ירוק או לכל ייעוד אחר באישור הועדה המקומית.

בעיניין זה קבע בית המשפט העליון בשבתו בבג"צ 376/81 משה לוגסי נ' שר התחבורה (פורסם בנבו, 31.12.81) על ידי כב' הנשיא השופט (בדימוס) שמגר: "כאשר בית-משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית-משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין (בג"צ 596/75[1]; בג"צ 156/75 [2]; בג"צ 1/81 [3]).

...

גם בהחלטה השנייה נדחה ערר העותרים, וועדת הערר הורתה לוועדה המקומית, לדון בבקשה ללא פרסום להתנגדויות, ללא שמיעת מתנגדים ותוך התייחסות לחלחול, ולטפל בסיווג חנויות העוגן וליחס בין היקף המסחר לתעשייה וכך נקבע: "...טענות העוררים בנוגע לאי התאמה הנטענת בין הבקשה לתכניות החלות במקרקעין, נידונו והוכרעו במסגרת הערר הקודם ואין מקום להידרש אליהן או אל דומותיהן פעם נוספת..." וכן; "קבענו בהחלטתנו הקודמת כי על הועדה המקומית לתת דעתה אודות רשימה של נושאים וביניהם קביעת זהות חנויות העוגן וחנות הסופרמרקט הגדולה מראש, ומיקום המחסנים ביחס לחנות הסופרמרקט. הנושא השני טופל בעוד הנושא הראשון לא טופל, מה עוד במקרים כגון דא ראוי כי הבקשה תידון בפני הועדה המקומית...". "..לאור כל האמור אנו רואים לנכון לקבוע כי על הועדה המקומית לדון בבקשה ללא פרסום להתנגדויות ו/או שמיעת מתנגדים בשים לב לפרמטרים הבאים:

העותרים כולם ביחד ולחוד, ישלמו למשיבים שכ"ט עו"ד בסך כולל של 27,000₪ לפי החלוקה הבאה; למשיבה 1 - ישלמו העותרים, שכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪.

למשיבה 2-4- ישלמו העותרים, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪.

למשיבה 5- ישלמו העותרים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪.

· התוכנית אושרה מבלי שנקבעו מקומות חניה בתחומה, בנגוד לתקנות ולפסיקה, באופן הגורם למצוקה חניה בשכונה והפרעה ישירה לדיירים בבתים הסמוכים.

על כל פנים, מעת שאושר השינוי האמור ונקבעה תכנית המאפשרת הקמת בריכת שחיה ומשרדים בשנת 2001, לא ניתן עוד לתקוף החלטה זו. אוסיף על כך את העובדה כי העותרים רכשו את ביתם הניצב בסמוך למרכז הטיפולי רק בשנת 2005 (כך על פי טענת משיבה 2 שלא נסתרה), כארבע שנים לאחר אישור הפעלתה של בריכה טיפולית ומשרדים במקום.

חזקה על הוועדה המקומית כי בבוא היום, תאשר את התכנית בכפוף לתקנות התיכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) תוך מציאת פיתרונות חניה, ככל שאלה ידרשו, בהתאם לדרישה למקומות חניה הן מצד מטופלי המרכז והן מצד תושבי הרחוב, ושתקפיד על אכיפת איסור החניה במקומות המיועדים לתושבי הרחוב בלבד בשעות הערב.

וכך קבעה הוועדה ביום 15.9.2013: "התכנית לא משנה את אופי הסביבה הקרובה ואינה חורגת מהתכנית המאושרת החלה במקום. ייעוד הקרקע המאושר בשטח התכנית הינו ייעוד מסחרי, שעשוי מטבעו ליצור מיטרד לשכנים, הוועדה לא השתכנעה כי התוספת המבוקשת לצורך בריכה טיפולים מגבירה את המטרדים בשכונה. מכל מקום הוועדה קבעה בהחלטתה הנחיות לגבי אקוסטיקה ומיקום חדרי מכונות על מנת למזער למינימום מיטרד אפשרי"( ראו עמ' 14 בהחלטה).

...

על אף שעמ"מ ויטנר עסק בשאלת הפיצויים הקבועים בסעיף 197 בחוק התכנון והבניה, אני סבורה כי כל עוד נמצאים פתרונות זמינים לתכנית, מחוץ לקו הכחול, המייתרים את הצורך "להעמיס" על התכנית פתרונות שאינם כורח המציאות, הרי שיש לעשות בהם שימוש, ובתנאי שההחלטה לעשות כן מאזנת בין האינטרסים המתנגשים, או אז ההחלטה סבירה ואינה נושאת בחובה ניגוד עניינים פסול.

בהיעדר סתירת חזקה כאמור, הטענה נדחית.

סוף דבר: מכל האמור לעיל אני באתי לכדי מסקנה כי דין העתירה להידחות.