בהקשר זה יש לציין את העובדה שבאשור הזכויות לא מצוין השיעבוד של הדירה והמחסנים לבנק לאומי ולא מופיע חוזה החכירה שנחתם עם מנהל מקרקעי ישראל כפי שמופיע ככלל באישורי הזכויות שהוצאו בפרויקט, ובפרט באישור הזכויות של הנתבע עצמו.
לכן, הגם שכל שיש לצדדים, לפי ההסכמים שנחתמו עימם היא זכות "מעין קניינית" (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999)), תחולת סעיף 9 לחוק המקרקעין נקבעת לפי תוכן ההיתחייבות ולא על פי הקף הזכויות.
יש גם לזכור, כי בו ביום בו חתמו הנתבעים על ההסכם לרכישת המחסנים, חתם מר מימון הסכם עם הנתבע לרכישת הדירה לה צמודים המחסנים, וההנחה הייתה כי הנתבע יקיים את התחייבותו לסלק את השעבודים ולמסור את הדירה נקיה מכל זכות.
הנתבעים גם, בנגוד לתובע, לא העלימו את העסקה שלהם, נתנו לה פומבי, ומיד לאחר חתימת הסכם, מסרו על העסקה הודעה לרשות מקרקעי ישראל, דיווחו עליה לרשויות המס, ורשמו אותה כ"הערה" בחברה המשכנת, כפי שהדבר מופיע באישור הזכויות האמור מיום 12.05.14.
...
ברם, אני סבור כי בשים לב למכלול העובדות הידועות, היינו שמחד התובע העלים את העסקה (כמובן, בהנחה שהיא אכן הייתה), לא דיווח עליה גם לא לרשויות המס, ולא לרשות מקרקעי ישראל ולא לנתבעת, וכפי שהתברר גם הנתבע לא דיווח עליה לנתבעת; ומאידך, הנתבעים דיווח על העסקה ונתנו לה פומבי, והם מחזיקים בפועל במחסנים, הרי שגם בלי הוכחה מפורשת על דבר תשלום התמורה, אך בשים לב לעדות אביו של הנתבע, של עו"ד סרקיס, ובפרט בשים לב לכך שהנתבע לא היה נותן לעו"ד סרקיס ייפוי כוח ובטח לא היה נותן לנתבעים לעשות במחסנים כבתוך שלהם ולהתגורר בהם מבלי שהשלימו לו את התמורה - המסקנה היא כי גם לוּ הייתה מוכחת עסקה תקפה של התובע עם הנתבע, הרי שבהיבט של עסקאות נוגדות, גם כן הייתה ידם של הנתבעים, גוברת על זכותו של התובע.
ובנוסף, לאחר שהנתבעים עמדו בנטל הראשוני להוכיח כי העסקה בוטלה, והנתבע העיד כן במפורש, התובע לא עמד בנטל לסתור זאת, וממילא גם אם הייתה מוכחת קיומה של עסקה מלכתחילה, המסקנה מהראיות היא כי אין מדובר בעסקה תקפה שכן היא בוטלה בהסכמה.
התוצאה היא אפוא, כי התביעה נדחית, אך כל צד ישא בהוצאותיו.
