אישור זכויות לפי תעודת זהות בדואר בכפוף לאימות זהות

ביום 01.06.16 ניתן פסק דין שבשגגה השמיט את מספר תעודת הזהות של התובע ואת מספר ה-ח.פ. של החברה הנתבעת.

בהסדר הפשרה פירטו הצדדים את מתוה הפצוי, ובין היתר- מועדים למסירת מסמכים לבדיקה; עריכת "דו"ח ראשון" ביחס לסכום המגיע לכל אחד מחברי הקבוצה בעילת התובענה הייצוגית; חישוב סכום הזכאות יבוצע בתוספת הפרישי הצמדה למדד מיום סיום עבודתו של העובד בנתבעת או מועד מתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה (לפי המוקדם מביניהם), ועד למועד מתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה; העברת הערות הצדדים לעניין הדו"ח הראשון; העברת דו"ח סופי על ידי הממונה שיכלול את הפרטים אודות חברי הקבוצה הזכאים לפצוי, לרבות שמות העובדים ותעודות הזהות שלהם ואת סכום התשלום המגיע לכל אחד מחברי הקבוצה; הודעות אשר ישלחו לחברי הקבוצה; הפרטים שיכללו בהודעה לעובדים; אופן התשלום שישולם לעובד שיתייצב במשרדי הנתבעת בתוך 90 ימים מהיום שנשלחה אליו ההודעה.

ביום 26/10/15 הגיש התובע תגובה לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, במסגרתה טען בין היתר, כי דרך המלך שעניינם של קבוצת עובדים אל מול המעסיק ייפתרו על ידי ארגון העובדים; לאורך כל ההליך טענה הנתבעת, כי ערכה של תוספת הותק הנו אפסי, וסך הפצוי הקבוע של 118.6 ₪ הנו שכר מינימום כפי שהיה ביום 1/4/00; חובת התייצבות העובדים הנה לגיטימית לשם זהוי העובדים ואימות הפרטים; שכר הטירחה והגמול שנקבעו לתובע המייצג עליהם הוסכם במסגרת הסדר הפשרה הנם נמוכים יחסית לעומת המאמץ והתקופה שנדרשו, הושקעו ונדרשו להביא את הנתבעת להסכמה על הסדר הפשרה.

נוסף לכל זאת, המדובר הוא בקבוצת עובדים חלשה בעלת אמצעים כלכליים דלים, אם בכלל, כך שהמנגנון שיוצר כאן הסדר הפשרה, לפיו הזכות של חברי הקבוצה לתוספת ותק תאכף ותשולם לחברי הקבוצה באמצעות "הממונה" שהיא חשבת השכר של ההסתדרות הלאומית, כאשר ההסתדרות הלאומית נטלה על עצמה ליישם ולהוציא אל הפועל את מתוה התשלום לכל אחד מחברי הקבוצה תוך קבלת הנתונים מהנתבעת וחישוב הסכומים שמגיעים לכל אחד מחברי הקבוצה בגין עילת התובענה הייצוגית.

אשר על כן, הסדר הפשרה שהגישו הצדדים ביום 17/12/14 מאושר בזאת, וניתן לו תוקף של פסק דין, בכפוף להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדיון שהתקיים ביום 4/2/16- - איתור חברי הקבוצה- הנתבעת תעביר לממונה מטעם ההסתדרות הלאומית את נתוני חברי הקבוצה, ולאחר מכן ישלח לכל אחד מחברי הקבוצה מכתב בדואר רשום, לפי הכתובת המצויה ברשומי הנתבעת.

...

בנסיבות המקרה שלפנינו, שוכנענו כי הסדר הפשרה- בכפוף להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ביום 4/2/16- וכפי שעוד נתייחס אליהן בהמשך, ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה.

במצב דברים זה, בו ההסתדרות הכללית שאמורה לייצג את אינטרס העובדים/ חברי הקבוצה, כצד לאותו הסכם קיבוצי מיום 12/7/1972, טוענת שאין לעובדים/חברי הקבוצה עילה לקבלת תוספת ותק מכוח אותו הסכם קיבוצי שהיא צד לו ולמרות עמדתה זו של ההסתדרות הכללית, העובדים/חברי הקבוצה יקבלו פיצוי כאמור בהסדר הפשרה זה, שוכנענו שבנסיבות אלו, הפיצוי הוא יותר מהוגן וסביר.

- בשלב בו אנו מצויים כעת, בהתאם להסכמות אליהם הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הפשרה, בכפוף להסכמות הצדדים כפי שבאות לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 4/2/16 (-כפי שנפרט להלן), היתרונות העומדים בסיום ההליך בדרך זו של פשרה, ומשלא הוגשו כל התנגדויות לבקשה- שוכנענו כי יש לאשר את הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים בתיק.

המכתבים יישלחו בשנית, בדואר רשום, לכל אחד מאותם חברי הקבוצה/ העובדים שלא קיבלו את הדואר הרשום הראשון, ומהסכום שישולם להם בסופו של דבר תקוזז עלות השאילתה במרשם האוכלוסין.

- סכום שכר הטרחה לב"כ התובע המייצג יהיה בסך של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ, ובנוסף מכל סכום שישולם לחברי הקבוצה, תשלם הנתבעת שיעור של 25% בתוספת מע"מ מהסכום ששולם, עד לתקרה של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. הצדדים יפעלו כדלקמן: בהתאם להוראות סעיפים 25(4), 25(5) לחוק תובענות ייצוגיות, אנו מורים על פרסום הודעה בדבר אישור הסדר פשרה, ב- 3 עיתונים יומיים בשפות העברית והערבית, וב- 3 אתרי אינטרנט בשפה הרוסית, על ידי הנתבעת ובמימונה.

בית המשפט המחוזי בחיפה פש"ר 805-07 לוי נ' כונס נכסים רישמי מחוז חיפה והצפון ואח' בפני כב' השופטת ישראלה קראי-גירון בעיניין: פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980 להלן: "הפקודה" בעיניין: יהודה לוי, ת"ז 053029518 להלן: "החייב" בעיניין: עו"ד אלון וולך להלן: "הנאמן" בעיניין: בנק דיסקונט לישראל בע"מ להלן: "הנושה המובטח" בעיניין: עו"ד יוסף ברינט להלן: "ב"כ הנושה המובטח" בעיניין: כונס נכסים רישמי מחוז חיפה להלן: "הכונ"ר" החלטה

אבהיר שוב, כפי שהבהרתי בהחלטות קודמות, כי מדובר במימוש זכויות החייב בנכס בהתאם להחלטה שניתנה עוד ביום 17.8.14 ע"י כב' השופטת ב' טאובר, שם נכתב: "לנוכח הצהרות החייב לפיהן אין לו זכויות בנכס המקרקעין נשוא הבקשה ומתגובתו מיום 10.08.14 עולה כי הוא אינו מיתנגד למימוש הנכס הנני מתירה לנושה המובטח להמשיך ולנקוט בהליכים למימוש הנכס כאמור בהודעה המשותפת שהוגשה על ידי הנושה המובטח והנאמן ובכפוף לשמירה על זכויותיהם של צדדים שלישיים ככל שיש כאלה". במסגרת הליכים רבים שננקטו מאז מתן ההחלטה התבררו טענות של צדדים שלישיים המקורבים לחייב בנכס ולעת הזו טענות אלו נדחו.

עוד אציין כי בחקירתו בישיבת יום 20.12.18 טען מר לוי בעמ' 163 שורות 10-12 כי: "ת. אני בבית ואין לי מקום לגור. אילנה זרקה אותי מהבית ואין לי איפה להיות. חזרתי לגור בבית, שטענו שיש לי זכויות בו. אני טענתי שלא, אבל אם הם אומרים שיש לי זכויות, נכנסתי לשם כי אין לי איפה להיות." לעניין זהות הדיירים שעדיין מתגוררים בנכס, ענה מר לוי בעמ' 163 שורות 15-25, כי: "ש. איפה אתה גר בדיוק בבית הזה?

בגמר הדיון ביום 20.12.18 ניתנה החלטה לפיה ההחלטה בבקשה למתן צו לפינוי הנכס תישלח לצדדים בדואר.

החלטה זו ניתנה לאור המצב הלא סביר שנוצר בהליך זה, בו כל אימת שב"כ החייב מטעם הסיוע המשפטי איננו תומך בקוו המשפטי שמבקש החייב לנקוט, פועל החייב באופן עצמאי ומגיש בקשות בעצמו, בהתעלמו מייצוגו המשפטי.

...

לאור כל האמור לעיל אין עוד צורך לדון בשלל טענותיו האחרות של החייב בתגובתו אשר חלקן כבר נידונו והוכרעו, חלקן מהווה ציטוט לא נכון של מסמכי בי-דין ובכולם אין די כדי לשלול טענות בעלי התפקיד כי התנהלות החייב ופלישתו לנכס אינם כדין ואין להסכין עימם, וכי הותרתו בנכס והימנעות ממתן צו פינוי כמבוקש תפגע בהמשכו המוצלח של הליך מימוש הזכויות בנכס לרווחת נושי החייב, כאשר עניין זה יועיל בסופו של יום גם לחייב, למרות שזה איננו מבין זאת כעת, כמו גם אינו מבין את חובתו לשתף פעולה עם הליך חדלות הפירעון שנפתח ומתנהל לבקשתו.

סיכום: לאור כל האמור לעיל אני נעתרת לבקשה בעל פה לפינוי הנכס ולבקשה 154 ובהתאמה רצ"ב פסיקתא חתומה שצורפה לבקשה 154.

אני מורה לכל הגורמים המוסמכים לרבות גורמים מוסמכים במשטרת ישראל וברשות האכיפה והגבייה, לסייע במאמצי בעלי התפקיד לפנות את הנכס.

הכנ"ר הגיש תגובה לפיה הוא אינננו מיתנגד למתן צו כנוס, וזאת לאחר שהחייב מילא אחר התנאים שבסעיף 17 לפקודה "וכן חתם על כתב התחייבות והסכמותיו כמפורט בו". לאור כל אלה, הסכים החייב למתן צו כנוס בכפוף לתנאים הכוללים צו תשלומים של 500 ₪ לחודש, תוטלנה הגבלות הקבועות בסעיף 42א לפקודה, וינתן צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד החייב.

הכנ"ר הסכים גם לביטול המיגבלות שהוטלו על החייב במסגרת הליכי הוצל"פ. ביטול המיגבלות שהוטלו במסגרת ההוצל"פ בד בבד עם הטלת המיגבלות המוטלות במסגרת הליכי הפש"ר וביניהן, ההגבלות כמפורט בסעיף 18 ו – 42א לפקודה, הכוללות, בין היתר, צו עיכוב יציאה מהארץ, נעשה משני נימוקים: האחד, למנוע כפילויות והשני למנוע מצב לפיו ייפגעו הזכויות הקנייניות של הנושים לגבות את חובם, רק בשל העובדה שהחייב בחר לנקוט בהליכי פש"ר שמביאים, לאחר מתן צו כנוס, לידי ביטול הליכי ההוצל"פ (לעניין זה והנימוקים לכך, ראה, בין היתר, רע"א 5137/11 פלוני נ' עו"ד עודד הכהן והכנ"ר) ולהבטחת תקינות הליך הפש"ר לאור תכליתו הכפולה.

בבקשתה מציינת המנהלת המיוחדת כי "בנגוד לאמור בבקשת החייב, המנהלת המיוחדת מעולם לא נתנה הסכמתה לבקשת החייב לצאת מהארץ". המנהלת המיוחדת הוסיפה וציינה כי "נהפוך הוא, בשיחת טלפון שהתקיימה בין המנהלת המיוחדת לב"כ החייב הובהר כי הח"מ לא נוהגת להסכים לבקשות מסוג זה בשיחת הטלפון או תיכתובת דואר אלקטרוני, אלא לאחר שבקשה מסודרת מוגשת ונבחנת על ידי בעל התפקיד...". המנהלת המיוחדת מבקשת לבטל את ההחלטה "שניתנה על סמך הנחה שגויה ומוטעית שהונחה לפני בית המשפט"..

"דא עקא, לאחר הגשת הבקשה ומתן ההחלטה התחוור לבא כח החייב כי עסקינן בטעות שבעובדה ובחוסר הבנה של הדברים שנאמרו בשיחת טלפון בעיניין בין הח"מ למנהלת המיוחדת". ב"כ החייב מוסיף כי בשיחת ההבהרה שהתקיימה לאחר מעשה, הבהירה המנהלת המיוחדת כי אכן הערבים המוצעים עונים על הקריטריונים המקובלים עליה לכאורה, אולם, בדעתה לבצע בדיקה מעמיקה הן לעניין הצהרתם בדבר עסוקם והשתכרותם והן לאמת את תכלית ומטרת נסיעת החייב כפי שהוצהר מפיו ועל ידי מעסיקו.

...

במהלך הדיון ניסה ב"כ החייב לשוות לבקשה אופי חוקתי עקרוני, אך אין בידי לקבל זאת בנסיבות המקרה שבפני, לאור הנימוקים כפי שיפורט בהמשך.

ב"כ החייב טוען כי די בהצהרה של החייב שהוא יוצא לחו"ל להשתכר, כדי להיעתר לבקשתו, שעה שזו נתמכת בערבויות, "גם אם באופן תיאורטי מדובר בשקרן המצהיר הצהרות שווא". ב"כ החייב מוסיף וטוען כי אם לא תינתן לחייב בקשתו הם יעמדו על כך שצו התשלומים יבוטל או יוקפא.

לפיכך, אני דוחה את בקשת החייב לביטול זמני של עיכוב יציאה מהארץ.

אני מחייב את החייב לשלם למנהלת המיוחדת הוצאות בסך 7,500 ₪ (כולל).

מתחת לחתימות הצדדים מופיעה הכותרת "אישור" שמתחתיה נוסח המיועד לאימות החתימות בפני עורך דין.

תעודת הזהות של אריה צולמה לצורך בדיקת זכאות לקבלת בעלות בנכס מרמ"י ולא לצורך ההסכם השנוי במחלוקת.

האם התכוונו להקנות משנה תוקף לזכות השמוש וזאת בלבד או שהתכוונו להקנות זכויות חכירה הדומות במידה רבה מאוד לזכות הבעלות, כפי שנקבע בעיניין ע"א 3552/76 בסו נ' מלאך, פד"י לא' (2), 359 (1977): "השופט המלומד בבית-משפט קמא קבע, כי מאחר ובמציאות הישראלית חכירה לדורות קרובה יותר לבעלות מאשר לשכירות, הרי יש לראותה כבעלות לצורך סעיף 115 הנ"ל... על פרשנותו זו של השופט המלומד בבית-משפט קמא סומך אני את שתי ידי... השאלה אם חוזה חכירה לדורות כמוהו כהעברת בעלות, נעוצה בסופו של דבר בתכנו של כל חוזה וחוזה, ואולם במצב הדברים של סעיף 115 הנ"ל, במתכונתו הקודמת, כאשר קיים צורך לסווג את זכות החכירה לדורות כאחת משתיים: בזכות הבעלות או זכות השכירות, אין לי ספק כי זכות הבעלות היא המתאימה ביותר מבין השתיים, ואם בין חכירה לדורות לבין בעלות אין מבחינה מעשית כל הבדל של ממש, אך טבעי הוא להניח כי בכוונת המחוקק היה להחיל את התוצאה המוחלת על בעלות לפי סעיף 115(א) ו-(ב) ג על חכירה לדורות". על משמעות המילה בעלות בהסכם החלוקה ניתן ללמוד גם מהשמוש בה בהסכמי השתוף שקדמו להסכם החלוקה (ראו סעיף 25(ג) לחוק החוזים), שבהם נקבע בסעיף 3 כי: " כל צד ו/או חליפיו יהא רשאי לנהוג בחלקו מנהג בעלים". בהמשך, פורטו זכויות הניתנות מכוח מנהג הבעלים ובין היתר נקבע כי בכפוף להוראות הסכם השתוף וכל דין : "...יוכל כל צד או חליפיו לעשות בחלקו בחלקה ובזכויותיו עפ"י ההסכם כל פעולה משפטית וכל עסקה במקרקעין, כפי שבעלים של מקרקעין רשאי לעשות, ובכלל זה למכרו, להחכירו, להשכירו, לשעבדו, ולמשכנו בכל צורה שהיא... לבצע בחלקו בחלקה כל פעולת בניה, הריסה, נטיעה...". סבורתני כי כוונת הצדדים בשימוש במילה בעלות בהסכם החלוקה היתה זהה לכוונה בשימוש בה בהסכמי השתוף, והיא כללה את זכות החכירה שהיא הביטוי הקנייני הקרוב ביותר לבעלות.

מעבר לכך שעדותו אינה מתיישבת ואף סותרת את בקשתו של דבדא בהודעת הדואר האלקטרוני האמורה שבמסגרתה הבהיר לעו"ד גואטה כי הוא מבקש ממנו לנסח הסכם ברוח הדברים שפירט, שכן אינו מקבל את ההסכם שהציע רבי שלפיו מדובר בהקניית זכות שימוש בלבד, לא סביר בעיני שעו"ד ינסח הסכם הקובע במפורש העברת זכות בעלות כאשר כוונת הצדדים היא להעברת זכות שימוש בלבד.

...

הכרעה לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות הצדדים אני קובעת כי יש לקבל את התביעה.

נוכח האמור, איני מקבלת את עדותו.

איני מקבלת טענה זו. בדברים שאליהם הפנו רבי התייחס דבדא לנתונים שונים ובהם, רוחב הכניסה שביקשו דבדא, טעות קולמוס של העירייה ודיווח למיסוי מקרקעין.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה וקובעת כדלקמן: הסכם החלוקה תקף.

בקשת האישור עוסקת בדמי כרטיס חודשיים שגובה המשיבה עבור כרטיס אשראי מחודש במקום כרטיס קודם שתוקפו פג. הכרטיס החדש נשלח כשהוא חסום לשימוש והלקוח נידרש להפעיל אותו באמצעות הזנת פרטים מזהים.

את הנזק העריך המבקש בסכום של 4,615,500 ₪ המשיבה דחתה את טענות המבקש וטענה בין היתר כך: כרטיס האשראי המחודש הוא כרטיס פעיל ותקף שמקנה ללקוח זכות להנות משירותים שונים.

חלק מהשירותים מתאפשרים בכפוף לביצוע פעולות אימות על ידי הלקוח, וחלקם ניתנים ללא תלות בבצוע פעולה מסוימת.

המבקש השיב לטענות המשיבה וטען בעיקר כי עד הפעלת הכרטיס מדובר בכרטיס חסום שלא ניתן לעשות באמצעותו כל פעולה; כי נטל הראיה לכך שהכרטיס היתקבל מוטל על המשיבה, ולכן כל זמן שהלקוח לא שפעל את הכרטיס, אין יכולת להראות כי קיבל אותו; וכי המדיניות של המשיבה לגבות דמי כרטיס בגין כרטיס שנשלח בדואר וטרם הופעל אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ועם תכליתו.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהסדר הפשרה המתוקן, מצאתיו ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, ועונה לדעתי על דרישות סעיף 19 (א) בחוק תובענות ייצוגיות שזו לשונו: "בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית – גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". ההסדר נותן מענה לנושא התובענה: ביחס ללקוחות שקיבלו כרטיס חדש, לא שפעלו אותו וממשיכים לשלם למשיבה דמי כרטיס חודשיים על פי ההסכם המקורי - המשיבה התחייבה להשיב את מלא דמי הכרטיס שגבתה במשך עד 7 חודשים.

אני סבורה כי ההסכם מייצג נכונה את האינטרסים של רוב חברי הקבוצה , ומשום כך יש לקבוע מעשה בית דין כלפי הקבוצה כולה, על מנת שהסדר הפשרה ימצה את עילת התביעה, והנושא לא יפתח להתדיינות נוספת.

בהתחשב בסיכויי התביעה מחד גיסא, ובהסדר הפותר הן את התנהלות המשיבה בעתיד, הן מתן פיצוי מתאים לעבר – אני סבורה כי ההסכם עונה על הסיכויים והסיכונים הטמונים בבקשת האישור.

על כן אני מאשרת את הסכם הפשרה, ונותנת לו תוקף של פסק דין.