רקע ותמצית העובדות
בעקבות סיכסוך שהתגלע בין הצדדים על רקע עסקה לרכישת מקרקעין שנערכה ביניהם, פנו הם להליך בוררות לפני בית הדין לדיני ממונות "שירת דוד" בירושלים (להלן – הבוררים).
לגופם של דברים טענו המשיבים, כי פסק הביניים הראשון בוטל בהסכמת הצדדים וכי פסק הביניים השני גובר על פסק הביניים הראשון, ולפיכך אין עוד משמעות לשאלת תוספות הריבית והפרשי ההצמדה לסכומים שנקבעו בו; פסק הביניים הראשון כלל לא קבע סכום אופראטיבי לתשלום, אלא רק קבע כי "ההפסדים שנצטברו בגין איחור בתשלום סך 200,000 $ ... ישולם ע"י הקונים...", אך לא נאמר מהו אותו סכום של אותם "הפסדים", כך שבכל מקרה לא ניתן לקבוע ריבית או הפרישי הצמדה על סכום שאינו ידוע; פסק הביניים הראשון לא התכוון לחייב בריבית ובהפרשי הצמדה ולחלופין, על המבקש לפעול למימוש פסק הביניים הראשון בדרך שבה ממומש פסק-דין של בית משפט; בית המשפט קמא צדק בקביעתו, כי לפי סעיף 22(ד) בחוק הבוררות, הוא נעדר סמכות להשלים פסק בוררות בעיניין ריבית והצמדה; המבקש ויתר על האפשרות שעמדה לו לפעול לפי סעיף 22 בחוק הבוררות ולפנות בבקשה מתאימה אל הבוררים, ומשלא עשה כן, אינו יכול לתקן זאת באמצעות בית המשפט; בשל השהוי רב השנים בהגשת בקשת האישור הראשונה, במשך כחמש-עשרה שנה, נחסמה אפשרותו של המבקש לעתור לסעדים שבקש, מאחר שמלכתחילה לא היה מקום לאישור פסק הביניים הראשון ובודאי שאין לפרשו, לשנותו, להוסיף עליו או להשלימו; פסק הביניים הראשון אף התיישן, כך שאין עוד מקום להזקק לבקשה בעיניין פסק בוררות שהפך לחסר רלוואנטיות; מאחר שלא היה מקום להשלמת פסק הביניים הראשון, כפי שבקש המבקש, אף לא היה מקום לפסיקת ההוצאות שבקש, אלא דוקא היה מקום לחיובו בתשלום הוצאות.
...
לאחר עיון בהחלטת בית המשפט קמא, בבקשת רשות הערעור, בתשובת המשיבים ובנספחיהן ובהתאם לסמכותי על-פי תקנה 138(א)(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי), החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור על סמך החומר בכתב שלפניי ולדחותה מהטעמים שיובאו להלן.
ביום 27.7.2023 הוגשה בקשת המבקש לאפשר לו להשיב לתשובתם, אך בשל מסקנתי כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, לא נמצא מקום להידרש אל הבקשה.
לפיכך וכאמור, בקשת רשות הערעור נדחית.
