הנאשמת, חברה בע"מ המעסיקה עובדים רבים בארץ ותחום מומחיותה הוא העסקת כוח אדם – עברה על החוק בגלוי כאשר פירסמה עצמה כנותנת שירותי סיעוד באמצעות כוח אדם זר ופועלת כ"לישכה פרטית", עוסקת בתיווך והשמה של עובדים זרים אצל מעסיק סיעודי בעל היתר, שלא כדין.
סעיפי החוק מכוחם הוגש כתב האישום, הם אלו:
סעיף 65 לחוק "תיווך בין-ארצי"
"(א) (1) לא יעסוק אדם כלשכה פרטית בתיווך עבודה לעובדים זרים, אלא אם כן קיבל היתר מיוחד לכך מאת שר הפנים ובהתאם לתנאיו, ורשאי שר הפנים לקבוע בהיתר כי לישכה פרטית כאמור תהא רשאית לפעול בעניינים של עובדים זרים ומעסיקיהם, אף שלא בקשר לתיווך עבודה כאמור, בתנאים כפי שיקבע בהיתר;
...
בהקשר לטענת הגנה מן הצדק בדבר אכיפה בררנית – טענה אותה העלו הנאשמים, הסבורים כי המאשימה נקטה בפעולה שלא ננקטה מעולם בנסיבות הספציפיות הדומות לנסיבות תיק זה, נפנה לפסיקתו של כב' השופט הראל בת"פ (חי') 26673-05-16 אחים פתחי חברה לבניה בע"מ- מדינת ישראל (מיום 12.2.2018– ראו האזכורים שם) אשר סקר את הפסיקה הרווחת עד כה בהקשר לטענת האכיפה הבררנית, תוך שפסק כך:
"אכיפה בררנית עניינה בחינה האם נפל פגם בהחלטת הרשות, ולכן היא תתקיים גם כאשר הרשות הפלתה בצורה לא מכוונת, ובלבד שמדובר באפליה משמעותית. כלומר, אכיפה בררנית אינה מוגבלת רק למקרים בהם פעלה הרשות מתוך מניע פסול. גם התנהגות תמת לב של הרשות עשויה להוביל לתחושת חוסר צדק. חרף זאת, הטענה תתקבל רק במקרים חריגים. גם אם הטענה מתקבלת, היא לא חייבת להוביל לביטול האישום, אלא יכולה למצוא ביטוי בשלב גזירת העונש"
מן הכלל אל הפרט
לא מצאנו כי מדובר במקרה בו פעלה המשיבה בשרירות או שהתנהלותה בעניינם של הנתבעים לא היתה תקינה.
לאור האמור אני דוחה את טענת הנאשמים להגנה מן הצדק והטיעונים מכוח טענה זו.
אשר לדרישה לביטול כתב האישום כנגד הנאשמת בלבד – משלא עמדו הנאשמים בהוכחת בקשתם, אינני מוצא טעם המצדיק ביטול כתב האישום כנגד הנאשמת, בוודאי שלא מן הטעם ולפיו היא מצויה לפני עסקת מכירה.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
