הנאמן ציין בבקשתו כי סמכותו להתפשר בעיניין תביעת החוב מקורה גם בסעיף 125 לפקודה, והטעים כי:
"מבלי להכנס לטענות וכאמור בהסכם, תוך שמירתן עד לאישור ההסכם, יובהר שההסכמה היא סבירה. היא הושגה לאחר משא ומתן ממושך בסיוע רואה חשבון שמינה בית המשפט לבקשת הח"מ, ובאשר יש בה כדי לאזן טענות מס הכנסה וסכום החוב הנטען על ידו מחד, ולהועיל ליתר נושי החייב שאלולא הפחתת סכום החוב בדין קדימה לא ישולם להם דיבידנד כלשהוא". (ההדגשות אינן במקור, ע"א)
ביום 5.7.18 הוגשה תגובת החייב לבקשה לאישור הסכם הפשרה אליו הגיעו הנאמן ואגף מס הכנסה, וביום 8.8.18 הוגשה תשובת הנאמן.
בדיון שהתקיים ביום 25.11.18, הסכימו ב"כ הצדדים כי:
"מוסכם עלינו לא לעמוד על הטענה שהדרך הפרוצדורלית הנכונה היא לתקוף את הכרעת הנאמן במסגרת ערעור, אלא שהעניין ייבחן על ידי בית המשפט על פי בקשת הנאמן לאישור ההסכם ולאחר שתנתן אפשרות לב"כ החייב לחקור את המומחה שסייע לנאמן בגיבוש הסכם הפשרה עם מס הכנסה" (פרו', עמ' 17, ש' 4-2).
החייב מבקש לשמש שופרם של הנושים בדין רגיל וזאת בשעה שאף אחד מן הנושים בדין רגיל לא התייצב לדיונים ולא מחה על הסדר הפשרה שגובש בין הנאמן למס הכנסה ואף למדתי מפי הנאמן כי בעת שהיה החייב מיוצג על ידי בא כוחו הקודם, הוא אף ביקש לשכנע את הנאמן להיתקשר בהסכם פשרה עם מס הכנסה לפיו יועמד החוב בדין קדימה על סכום של 2.5 מיליון ₪, תוצאה שהנה גבוהה בהרבה מהסדר הפשרה אליו הגיע הנאמן עם מס הכנסה, הסדר לפיו הועמד החוב בדין קדימה על סך של 1.3 מיליון ₪.
...
דין הבקשה להידחות ממספר טעמים שיפורטו להלן:
ראשית, הבקשה הוגשה באיחור ניכר ועל כך אין חולק.
נכון, רשויות מס הכנסה 'זגזגו' בעניין גובה החוב הנטען, וזגזוג זה, כמו גם שיעור החוב שנתבע בסופו של דבר (17 מיליון ₪!), אינו פועל לטובתן, אולם, לאחר שהחוב לשנים שביחס אליהן מתייחס הסכם הפשרה, נבדק על ידי הנאמן והמומחה, שוכנעתי שהפשרה שגובשה ביחס לחובות אלו, ראויה, סבירה, אינה פוגעת בחייב ומיטיבה עם הנושים.
וראו, בעניין זה: החלטתי המנומקת שצוטטה לעיל, שלא לאפשר הגשת חוות הדעת באיחור כה ניכר.
סיכומו של דבר, אני מאשרת את הסדר הפשרה בכפוף לכך שהחוב לשנים 2009-2007 לא יוחרג מן ההליך.
