אישור הוצאות משפט שהושתו על צד לבוררות בהחלטה נפרדת

בפסק הבוררות קבע הבורר בין היתר: "אני נעתר לתביעה ומצהיר על בטלות החוזה ועל בטלות ייפויי הכוח שנתנו התובעים לעו"ד נרדי, וכל פעולה אותה עשה עו"ד נרדי בשם התובעים על פי ייפויי הכוח. אני ער לכך שהסעד שניתן לתובעים פוגע באלו מבעלי הדירות שלא היו צד לבוררות, אולם נראה לי שמאחר וכל בעלי הדירות בבניין היו צד לדיון בבית המשפט, והיו מודעים להסכם להעביר את ההכרעה לבוררות, ולא היתנגדו, אף לא ביקשו להיות צד בהליך הבוררות, אין מניעה ליתן את הסעד המבוקש". ביום 6.12.2016 ניתן בהסכמת הצדדים תוקף של פסק דין לפסק הבורר ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל אביב.

התובעת העלימה מביהמ"ש, בחוסר תום לב עובדות מהותיות: האחת, כי זה ניסיונה השלישי של התובעת לגבות שלא כדין כספים מהנתבעים, לאחר שטענותיה נדחו הן בפתח הליך הבוררות והן במסגרת תשובה לבקשה שהגישו הנתבעים לביהמ"ש המחוזי במסגרת ת"א 28500-05-16, וכי קיים בעיניין זה מעשה בי"ד. השנייה, כי התובעת באה בחוסר ניקיון כפיים, כשהיא מסרבת לשלם את הוצאות המשפט שהושתו עליה בפסק הבוררות, ורק הטלת עיקולים במסגרת תיק הוצל"פ הביאוה לתשלום חלקי של הוצאות הנתבעים.

בהחלטת ביהמ"ש, הועברה הבקשה לאישור הסכום לתגובת התובעת, ש'קפצה על ההזדמנות', וסברה שתוכל לעשות מקצה שיפורים ולחזור בה מהסכמותיה הדיוניות והמניעות שקמה לה, והגישה תגובה ברוח טענותיה בכתב התביעה בהליך זה. ביהמ"ש הבהיר בהחלטתו כי פסק הבוררות אושר על כל חלקיו, לרבות החיוב בהוצאות הבוררות, וכי לישכת ההוצל"פ תפעל בהתאם.

בכתב התביעה ובתצהיר נטען על ידי התובעת כי בין הצדדים הוסכם על ביצוע עבודות בגג וזאת במסמך נפרד וכנספח להסכם.

הפרש תשלום לעירייה התובעת עתרה לתשלום בסך 25,397 ₪ הפרש בגין סכומים שהתובעת שילמה לעריית חולון במסגרת הסכם התמ"א, לבין הסכום שהעירייה השיבה לה. אין מחלוקת על התשלום שהתובעת שילמה לעירייה ועל התשלום שהושב לה, והתובעת הגישה את המסמכים הרלוואנטיים לשם כך. טענת הנתבעים היא שעל התובעת להגיש תביעה נגד הערייה כדי לקבל את יתרת התשלום, ולא מוטל על הנתבעים להשיב לה את הסכום.

...

בפסק הבוררות קבע הבורר בין היתר: "אני נעתר לתביעה ומצהיר על בטלות החוזה ועל בטלות ייפויי הכוח שנתנו התובעים לעו"ד נרדי, וכל פעולה אותה עשה עו"ד נרדי בשם התובעים על פי ייפויי הכוח. אני ער לכך שהסעד שניתן לתובעים פוגע באלו מבעלי הדירות שלא היו צד לבוררות, אולם נראה לי שמאחר וכל בעלי הדירות בבניין היו צד לדיון בבית המשפט, והיו מודעים להסכם להעביר את ההכרעה לבוררות, ולא התנגדו, אף לא ביקשו להיות צד בהליך הבוררות, אין מניעה ליתן את הסעד המבוקש". ביום 6.12.2016 ניתן בהסכמת הצדדים תוקף של פסק דין לפסק הבורר ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל אביב.

שלישית, אינני מקבלת את טענתה של כסלו כי היא לא הייתה במצוקה כספית שאחרת לא הייתה מוסרת שיקים לתשלומים של 300 ₪ בכל חודש לתובעת בגין ההלוואה, אלא לא הייתה לוקחת מהתובעת הלוואה, ואם הייתה מלווה סכום כלשהו, הייתה מחזירה אותו לתובעת במועד מסוים בעתיד ולא בתשלומים.

לפיכך אני מקבלת את התביעה ברכיב זה ומחייבת את הנתבעת 13 בלבד לשלם לתובעת, בנוסף לכל סכום שהיא חויבה בו עפ"י פסק דין זה, סך של 4,710 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר הנתבעים ישלמו את הסכומים שפסקתי לעיל, וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום פסק הדין נגדם.

מספר שנים לאחר מכן, ביום 26.3.2019 הגישו המשיבים בקשה להורות גם על מחיקת הערות האזהרה שהוטלו לטובת המבקש על חלקות 6-5 ולביטול צוי עיקול זמני שהוטלו על חלקות אלה.

המבקש טען בתשובה כי פסק הבוררות שבוטל שונה ונפרד מפסק הביניים שאושר ושמכוחו ניפתח תיק ההוצאה לפועל.

המבקש ציין כי לאחר מתן פסק הבוררות הסופי הוא אף פנה ללישכת ההוצאה לפועל על מנת "להחיות" את ההליך, אולם הרשם קבע בהחלטה מיום 27.10.2020 כי היות שהצדדים מנהלים הליכים בבית המשפט לאישור או לביטול הפסק, עליו לפנות בשנית לאחר סיום ההליכים.

...

לשונו של מכתב זה מוליכה לכאורה למסקנה כי לא הייתה הצעה להביא לסילוק סופי של החוב כנגד תשלום בסך של 1,100,000 ש"ח. בא-כוח המבקש ציין כי המבקש נכון לקבל את התשלום האמור בתמורה לביטול הערת האזהרה הרשומה על חלקה 7, להבדיל מהערות האזהרה הרשומות על חלקות 6-5.

בנסיבות אלה, אין מנוס מביטול החלטת בית המשפט המחוזי והחזרת התיק לידיו כדי שיכריע בטענות הצדדים לגופו של עניין תוך מתן דעתו, בין היתר, לראיות הנזכרות לעיל.

הבקשה מתקבלת אפוא בהסתייגות.

פסק הבוררות נושא ההליך מחזיק 66 עמודים, ובמסגרתו הוטל על כל אחד מהמבקשים חיוב כספי נפרד כלפי הנציגות המבטא את חובו לאחר קזוז חיובים נגדיים, בתוספת חיוב בהוצאות.

הבורר מצא, בין היתר, כי "דו"ח האפס המעודכן" שנערך עבור הפרויקט ביטא הערכת חסר של שוויין היחסי של דירות המבקשים והחלק שלהם בעלויות הפרויקט, מששטח דירותיהם הורחב, אך אחוזיהן בקרקע צומצמו; כי על אף חוסרים במסמכים ("אף אחד מהצדדים לא ראה לנכון לצרף את המסמכים המהותיים לצורך הוכחת הקף 'השטחים הנוספים' אותם ביצעה דניה סיבוס עבור מר אדרי ומר פרנקל לפי 'הסכם המפית' ונספחי השינויים..."- סעיף 90 לפסק הבוררות) עולה מהחומר שהוגש לו כי המבקשים לא חויבו במלוא שווין של ההתאמות שנעשו במגדל לצרכיהן הייחודיים של דירותיהם; כי שינויים בתכנון ובביצוע דירת אדרי תוך ויתור על בריכה שתוכננה בה הביאו לעיכוב בקבלת טופס 4; כי סגירת הבור שנחפר לצרכי הבריכה מומנה מחשבון הפרויקט באופן המחייב השבה; וכי המבקשים לא שילמו את חלקם בעלויות אחזקת הרכוש המשותף.

ראשית, ב"הסכם שתוף" מיום 31.01.2010, שעליו מתנוססות חתימות בעלי הדירות השונים, מורה סעיף 15 תחת הכותרת "בוררות", בין השאר כי "בכל מקרה של מחלוקת בנוגע לבצוע ו/או קיומו ו/או הפרתו של הסכם זה ע"י מי מהצדדים ו/או הנציגות, יובא הדבר להכרעתו של בורר דן יחיד, אשר הכרעתו תהא סופית ומכרעת ותחייב את הצדדים לכל דבר ועניין... הבורר יהיה פטור מכללי הראיות ומסדר הדין הנוהגים בישראל, אולם יהיה חייב לנמק את החלטתו" (סעיפים 15.1-15.2 להסכם).

"פגיעה בזכות הטיעון של צד לבוררות תצדיק את ביטול פסק הבוררות רק כאשר יהיה מדובר בפגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי ולא בפגיעה פורמלית בלבד... רק במקרים חריגים ייעתר בית המשפט לטענה מעין זו" (רע"א 7818/11 בבזדה נ' עריית גבעת שמואל, פסקה 3 לפסק דינו של כבוד השופט שהם, ניתן ב-06.10.2013; ר' גם פסקה 3 לפסק דינו של השופט פוגלמן באותו הליך).

...

אין חולק כי הבוררות בענייננו נסמכת על תנית הבוררות האמורה, וכדברי ב"כ המבקשים: "אני מאשר שאין הסכם בוררות מסודר, אבל יש הסכם בוררות וזה אכן סעיף 15 להסכם המקורי. אנחנו טוענים שכשבוחנים אילו סמכויות יש לנציגות הזאת, אם בכלל, לנקוט בהליכים משפטיים נגד יזמים או נגד חברי קבוצה אחרים, היכן זה מופיע בהסכם... כשמסתכלים על סעיף 15, צריך להסתכל עליו באספקלריה של מה תפקידה של הנציגות בקבוצת רכישה, ותפקידה לנהל את העסק באופן שוטף, להוות חוליה מקשרת בין קבוצת הרכישה ליזמים ולא לבוא עכשיו ולהגיש תביעה שלא התבקשה אצל הבורר בכלל..." (פרוטוקול, עמוד 5 שורות 1-3, 11-14).

סוף דבר בכל הנוגע למבקש 2 - הבקשה לביטול פסק בוררות נדחית, ובהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות, פסק הבוררות מאושר לגביו.

הגורמים והסיבות לעיכוב בהשלמת העבודות כמו גם קביעת וחלוקת האחריות לכך לא התבררו והם יבוררו, ביוזמת הצדדים, בהמשך הליך הבוררות, כך שאין בהחלטה זו קביעת ממצא או הטלת אחריות כלשהיא על מי מהצדדים.

עוד נפסק כי ניתן לפרק 'תוצרי בוררות' לקביעות נפרדות, שחלקן מהוה 'החלטה אחרת' וחלקן האחר הוא בגדר 'פסק ביניים' (ענין יפה, פסקה 5 בפסק דינו של כב' השופט נ' סולברג, ענין ארט בי פסקה 94 , רע"א 1249/12 לידר ניהול ופיתוח בע"מ נ' שרבט מלכיאל ובניו בניה לעם בע"מ, פסקה 11 (5.4.2012), רע"א 2865/13 שרבט מלכיאל ובניו בניה לעם בע"מ נ' לידר ניהול ופיתוח בע"מ, פסקה 6 (17.7.2013)).

חלק זה של ההחלטה עוסק בקביעת הוראות ביחס לבצוע תשלומים שנדרשים למימון יתרת העבודות ובצוע ההיתחשבנות שבין הצדדים, שהבורר הדגיש בהחלטתו שהדיון בעיניינם יתקיים במסגרת הליך הבוררות לאחר השלמת העבודות, כך שמדובר בהחלטה אחרת שכדברי כב' השופט סולברג בענין יפה :"אינה "אלא צעד-ביניים לקראת המטרה של סיום הדיון. ההחלטה רק מכשירה את הדרך למתן הסעד הסופי המבוקש" (ע"א 226/61 גרינצויג נ' צחובל, פ"ד טז 1911, 1920 (1962)); לפיכך, אם פסק בית המשפט בסוגיה, אולם "הדבר אינו עומד בפני עצמו אלא משמש רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה" – או-אז עניין לנו ב'החלטה אחרת' (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 773 (מהדורה שביעית, 1995)).

לא למותר לציין שגם בהחלטות מאוחרות יותר לרבות בהחלטה מיום 8.5.2023 ובהחלטה מיום 21.5.2023 הבורר חזר והדגיש שכל טענות הצדדים לגופם של דברים ביחס לאישור ההוצאות לאחר מסירת החזקה והעברת האחריות לקונות כמו גם תשלומן בפועל, שמורות להם וכי "זכות זו תעמוד להם במלואה שעה שיתקיים הדיון בדבר השמוש והניצול של כספי הפקדון" (החלטה מיום 8.5.2023).

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה לאישור להתקבל בחלקה בכל הנוגע לסעדים האופרטיביים הסופיים שנקבעו בסעיפים 7א. 7 ג. ו-7ה. רישא בהחלטה - ואפרט.

המשמעות של סיווג החלטה כפסק ביניים היא שהבורר סיים את תפקידו ביחס לאותו סעד והוא אינו רשאי להוסיף, לגרוע או לשנות דבר מפסק הביניים, גם אם הגיע למסקנה ששגה בפסקו (עניין ולקו בעמ' 510- 511, עניין ליפמן, פסקה 11.

לאחר עיון בהוראות ההחלטה ובטענות הצדדים אני סבורה כי חלק מהתנאים שנקבעו בהחלטה הם תנאים אינהרנטיים שקשורים בטבורם לסעד של מסירת החזקה והעברת האחריות להשלמת עבודות הבניה שההחלטה לגביהם היא החלטה סופית.

בית משפט השלום בבת ים ת"א 67263-01-23 דידרגן נ' מוזסון בית שמש בע"מ ואח' תיק חצוני: מספר בקשה:2 בפני כבוד השופטת שרי סנדר מקובר תובע עופר צבי דידרגן ע"י ב"כ עוה"ד רם אורן ואח' נתבעים 1. מוזסון בית שמש בע"מ 2. ישראל מוסנזון ע"י ב"כ עוה"ד אשר ברק ואח' 3. אנטולי רוזנצוייט ע"י ב"כ עוה"ד שי קין ואח' החלטה

בכתב התביעה תובע התובע משלושת הנתבעים ביחד ולחוד פיצוי כספי בסכום של 763,372 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בגין עלויות תיקון ליקויי הבניה לפי חוות דעת מהנדס מומחה מטעמו, בגין תשלום דמי שכירות במהלך העבודות בדירה, ובגין עוגמת הנפש וההוצאות שנגרמו לתובע בשל מחדלי הנתבעים.

בנוסף, על פי תניית הבוררות בהסכם, ביכולתו של הבורר לפסוק על סמך ידיעותיו האישיות בלבד, מבלי שהוא קשור בחוק האזרחי, בדיני הראיות ובכללי הפרוצידורה, אלא שהוא נעדר ידע מקצועי בתחום הבניה, המתחייב בעיקר בשל כך שנדרשת הכרעתו בעינייני ליקויי בטיחות חמורים המהוים סכנת נפשות, בין היתר בשל כך שמרפסת בביתו של התובע התמוטטה עקב רשלנות הנתבעים.

סעיף 5(א) בחוק הבוררות הנ"ל, מכוחו הוגשה הבקשה דנן, קובע כך: "הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות ובקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובילבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך." הסמכות אם להעביר את הסיכסוך לבוררות או לאו נתונה לשיקול דעת בית המשפט, כאשר נקודת המוצא היא כי יש לכבד את הסכמת הצדדים על תניית הבוררות ורק "טעם מיוחד", יצדיק סטייה מתנייה זו (ראו: רע"א 6233/02 אקסטל בע"מ נ' קאלמא ווי תעשיה, שיווק אלומיניום זכוכית ופירזול בע"מ, פ"ד נח(2) 635, 667 (4.2.2004); רע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נ' JSC AEROAVIT AIRLINES [פורסם בנבו] (11.10.2012); ספרו של ד"ר ישראל שמעוני, עו"ד, דיני הבוררות- אופק חדש בבוררות (מהדורה 2, 2014), עמ' 140).

כך גם נקבע בפסיקה, כי הנטל להוכיח שמתקיים 'טעם מיוחד' בגינו יש לדחות בקשה לעיכוב הליכים מחמת תניית בוררות, מוטל על התובעים הטוענים לכך (ראו עניין אלרינה הנ"ל).

מנגד, ברע"א 286-98 רפאל נ' אגודה שיתופית נס הרים [פורסם בנבו] (5.4.1998), קבע כב' השופט טירקל כי יש לעכב את ההליך ולהעבירו לבוררות, שכן מעורבות צדדים נוספים להליך שאינם כפופים לתניית הבוררות הייתה חיצונית בלבד, והמחלוקת מולם הייתה טפלה למחלוקת העיקרית עליה יש לידון בפני הבורר, ועל כן לא ראה מניעה לידון בה בנפרד.

...

סיכומו של דבר, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובהתאם לתוצאות המבחן הדו שלבי שנקבע בפסיקה ועל פי איזון האינטרסים של הצדדים, אני סבורה כי מתקיים בענייננו 'טעם מיוחד' המצדיק הימנעות מעיכוב ההליכים והותרת הדיון כולו בבית המשפט.

למעלה מן הצורך, יצויין כי אינני מקבלת את טענת התובע כי אין לעכב את ההליכים בשל זהותו של הבורר.

סוף דבר לאור כל האמור, הבקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות נדחית.