כאמור, פסק הדין נימסר לב"כ המבקש 20.9.22, ועל פי הבקשה להארכת מועד, אשר הוגשה ללא תצהיר, רק ב-6.10.22 פנה ב"כ המבקש לסיוע המשפטי בבקשה להרחבת מינוי; נטען שהסיוע המשפטי עיכב את הטיפול בבקשה ורק ב-4.12.22, לאחר שכבר חלף המועד להגשת ערעור, אישר הגשת ערעור; למרות האיחור הרב, הבקשה להארכת מועד להגשת העירעור הוגשה כחודש לאחר מכן, ב-4.1.23, תוך שב"כ המבקש מציין: "הח"מ אינו מיתכחש לאפשרות שיכול והיה עליו לבקש מהסיוע המשפטי להעביר התיק לטיפולו של עו"ד אחר ו זאת עקב העדרותו לסירוגין ממשרדו. דא עקא, הח"מ חש בצורך מקצועי, כעו"ד שייצג את המבקש בהליך בביהמ"ש קמא, להמשיך עד תום הטיפול בעיניינו של המבקש על דרך הגשת העירעור". אין באמור כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בטרם אישר הסיוע המשפטי את הרחבת הייצוג, על ידי המבקש עצמו או בא-כוחו או מי מטעם המבקש, תוך פירוט הפנייה לסיוע המשפטי והצורך להמתין להחלטה.
...
], המסקנה המתבקשת היא כי אין כל הצדקה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי [.
לכן, המבקש לא סיפק טעמים מיוחדים להגשת הערעור באיחור, או למצער, הגשת הבקשה למתן ארכה באיחור וכן, סיכויי הערעור קלושים, ולכן דין הבקשה להארכת מועד להידחות.
התוצאה
בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור נדחית.
