לטענת המבקשים, המשיבות חבות כלפיהם בחובת נאמנות בין היתר מכוח סעיף 3 לחוק הפיקוח על שירותים פינאנסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005 (להלן: חוק הפיקוח), ובהתקשרן עם הסוכנים בהסכמים המבוססים על מודל התגמול יש משום הפרה של חובה זו – שכן מודל התגמול מוביל להגדלת דמי הניהול המוטלים על העמיתים, ובמקרים רבים עד לגובה המירבי המותר.
המשיבות הוסיפו, בין היתר, כי אין מניעה שהעמית ינהל בעצמו משא ומתן עם החברה המנהלת בנוגע לדמי הניהול שאותם הוא נידרש לשלם; כי התחרות בשוק סוכני השיווק הפנסיוני מונעת מהם להעדיף את טובתם האישית על פני טובת הלקוח; וכי בנגוד לטענת המבקשים בבקשת האישור, סוכנים אלה לא אמורים לשמש כשלוחים של העמיתים.
קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה המסמכים המבוקשים בבקשות הגילוי אינם רלוואנטיים למחלוקת בשלב זה של הדיון, נסמכת על תשובותיהן של המשיבות לבקשת האישור – שמהן עולה כי עמלת ההפצה ששלמו המשיבות לסוכנים נגזרה בין היתר מגובה דמי הניהול ששלמו להן העמיתים, שצורפו על ידי כל סוכן לקרנות הגמל והפנסיה; ומכאן שאין חולק על עצם השמוש שעשו המשיבות במודל התגמול.
...
בעניין זה יבואר כי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 מורה באופן מפורש כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו"; ועל יסוד האמור אין מקום לכאורה להידרש לבקשת רשות הערעור ככל שזו נוגעת להוצאות שהוטלו על המבקשים במסגרת החלטת הגילוי – ודינה להידחות על הסף (ראו: רע"א 7146/18 קידום ד.ש. (השקעות ופיננסים 1992) בע"מ נ' ששון, פסקה 17 (22.10.2019); רע"א 9519/17 מיקרוסופט ישראל בע"מ נ' גורודיש, פסקה 11 (7.7.2019)).
ואולם משהגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור בחלקו, סבורתני כי יש להורות גם על ביטול ההוצאות שהוטלו על המבקשים על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת החלטת הגילוי.
סוף דבר
התוצאה היא שבקשת רשות הערעור מתקבלת, והערעור שנדון לפי הרשות שניתנה מתקבל באופן חלקי, במובן זה שהמשיבות יגלו למבקשים את "מסמכי המבקשים" כהגדרתם לעיל בתוך 45 יום.
