אישה קיבלה צו גילוי מסמכים אודות רכוש הגרוש בזמן הסכם הגירושין

בתגובה היתקבל במוסד לביטוח לאומי מכתבה של התובעת מתאריך 1.8.08 ובו בין היתר טענה כי התגרשה פורמאלית אך המשיכה לנהל משק בית משותף עם הגרוש שלה ועל כן מבקשת כי יבוטלו חיובי דמי הביטוח.

כמו כן אין רכוש משותף ולא צורפו מסמכים כלשהם.

שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום עינייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי מישפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים".

שלושת העדים הצהירו כי הופתעו לגלות כי במועד הפרידה היו למעשה משה ונורית כבר גרושים מזה כמה שנים וכי לא ידעו דבר על הגירושין.

בתשובה ענתה: "הדירה במודיעין ניבנתה על יד פרוייקט צבאי בתוך חיי הנישואים שלנו כשהתחלנו את התהליך בשנת 94 או 95. יש לנו הוכחות לכל התהליך כי הוא מלווה על ידי פרויקט צבאי וזה עניין של בניה בשלבים וזה תהליך שהיה בערך 4-5 שנים. הוא הסתיים בשנת 98 ואז קיבלנו לידינו את המפתח לדירה. הדירה במודיעין ניבנתה כי זו הפעם האחרונה שמשה היה יכול להכנס לפרויקט צבאי כי היינו בין המבוגרים ביותר". לא הוצג מיסמך המעיד על רישום הדירה על שם התובעת ומר שלומוביץ במשותף, אך התובעת צרפה העתק המחאה מעמותת "נאות מודיעין" (העמותה שליוותה את הבנייה) לפקודת נורית ומשה שלומוביץ מיום 22.1.08 וצילום הפקדתו לחשבון המשותף (ת/2), וכן צרפה העתקי חשבונות ארנונה ומים בגין הנכס במודיעין אשר תחת פרטי המשלם מופיעים שני בני הזוג, שלומוביץ משה ונורית.

בעיניין חלוקת הדירות אכן קיימת אי בהירות שכן אם הדירות חולקו במסגרת הסכם הגירושין בשנת 2002 מדוע היה צורך לציין פעם נוספת בשנת 2008 במסגרת ההסכם לפירוק השתוף, כי הדירה במודיעין תועבר לבעלותו של משה ומדוע אם כבר הדבר הוזכר, לא נאמר דבר לגבי הדירה המשותפת הנוספת בתל אביב.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

...

באשר לדרישה לניהול משק בית משותף, נקבע: "'משק בית משותף' אינו יכול להיבחן לפי בחינה טכנית של מאפיינים מסוימים, אלא לפי התמונה הכללית המצטיירת מכלל הנסיבות. כך, ניהול חשבון בנק משותף הוא מאפיין, אך היעדרו אינו מביא בהכרח למסקנה כי לא מדובר במשק בית משותף. באותו אופן, כל שיתוף קבוע אחר בנכסים או העדרו אינו יכול להצביע לבד על מעמד של בני זוג כידועים בציבור. משק בית משותף פירושו שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום מגורים, אכילה, לינה וכיו"ב צרכים שאדם נזקק להם, כאשר כל אחד מבני הזוג תרם אם מכספו, אם מעמלו, את חלקו לפי יכולתו ואפשרויותיו". (עב"ל 98/08 יחיאל נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 22.10.12).

לשאלות אלו לא מצאנו מענה, אולם חרף זאת אין בכך לשנות מן המסקנה לפיה, הוכח כי התובעת ומר שלומוביץ ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור בתקופה הרלוונטית.

סיכום התוצאה אם כן היא כי התביעה מתקבלת ואנו קובעים, כי התובעת הייתה הידועה בציבור של מר שלומוביץ משה בתקופה שמיום 21.5.02 ועד ליום 1.6.08.

טענות התובעת: עוה"ד (כב' השופטת בדימוס) אסנת אלון-לאופר ז"ל יצגה מטעם התובעת את הנתבעת בהליכי הגירושין נגד בעלה לשעבר.

הוגשו עבורה תביעה למשמורת קטינים, תביעה למזונות אישה וקטינים, תביעה רכושית, צוים לגילוי מסמכים וחשבונות, הטלת עיקולים וכן נוהל מו"מ מול בעלה לשעבר.

התובעת אינה יכולה לדעת במדוייק מה מגיע לה מהנתבעת היות ו אין ברשותה המסמכים בהם מפורטים הסכומים המשתלמים לנתבעת מבעלה לשעבר בגין פרישתו מהצבא, מקרנות הפנסיה וקרנות ההשתלמות, מכירת רכבם המשותף וכיו"ב. על כן היא מבקשת פירוט של כספים שהנתבעת קבלה עד יום הגשת התביעה מהגרוש שלה, אשר מתוכם מגיעים לתובעת 20%.

האם הוסכם כי המקדמה תהיה בסך 12,000 ₪ כולל מע"מ או 10,000 ₪ + מע"מ? האם הוסכם כי הסכומים שעל הנתבעת לשלם בהמשך כוללים מע"מ או שהם בצרוף מע"מ? האם על הנתבעת לשלם שכ"ט של 20% גם על כספי הפנסיה שיתקבלו לאורך חייה או למצער למשך 60 חדשים? אין חולק כי התנאים המפורטים בעמוד הראשון של ההסכם שהוצג תומכים בשיטת התובעת, אולם הנתבעת טוענת כי עמוד זה התווסף להסכם המקורי ואינו העמוד עליו חתמה, שהעתק ממנו לא נימסר לה בשעתו.

באשר לתשלום שכה"ט עבור הפנסיה, אף כי דחיתי את טענת הנתבעת וקבעתי כי חתמה על ההסכם - הכולל דרישה לשלם לתובעת 20% מכל תקבולי הפנסיה שתקבל - הרי שספק אם שיעור של 20% מכל תקבול שתקבל, לשארית חייה, מהוה שיעור מידתי – כאשר מדובר בתשלום שהסכוי שהנתבעת לא היתה מקבלת חלק ממנו מבעלה הוא קלוש, אף כי אולי יכלה להיות מחלוקת באיזה אחוז.

...

טענות הנתבעת: מה שסוכם בין הצדדים הוא שהנתבעת תשלם לתובעת 12,000 ₪ לפתיחת התיק, 1,000 ₪ לכל דיון מהדיון ה-5 ו-20% מהכספים שיגבו מהקרנות, כספים והקופות בפועל, וכן תשלום בגין כל האגרות וההוצאות.

בית המשפט הגיע למסקנה זו לאחר עיון בחוק הביטוח הלאומי (סעיף 315ב), חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וחוק התביעות של קרבנות השואה (הסדר וטיפול), תשי"ז – 1957 ופסיקה וספרות.

על כן אני קובעת כי התובעת זכאית אמנם לקבלת שכר טירחה בשיעור 20% + מע"מ מכל תקבולי הפנסיה אולם שכר טירחה זה יחול על תשלומי פנסיה שקבלה הנתבעת עד סוף שנת 2014 בלבד, היות ומדבר בסכום מוחשי שהנתבעת קבלה יחד עם יתר התקבולים על פי חוות הדעת של האקטואר.

אני דוחה את הבקשה לפיצול סעדים הן בשל העובדה כי דחיתי את דרישת התובעת לתבוע מהנתבעת שכר טירחה בגין תשלומי פנסיה עתידיים לאחר שנת 2014 והן בשל העובדה כי לרשות התובעת עמד זמן בו יכלה להגיש תביעה מתוקנת ולתבוע תשלום זה. על כן לא מצאתי הצדקה לפצל את הסעדים גם אילמלא קבעתי את האמור לעיל.

הנאשם חתם עם הרוכשים על חוזה המכר, וזאת מבלי שקבל את אישור המנהל המיוחד לכך ומבלי שישנה כל היתייחסות בהסכם להיות הנאשם תחת צו פשיטת רגל.

בתאריך 15.7.14 או בסמוך לכך הוגשה על ידי הנאשמת תגובה להמרצת הפתיחה, בה טענה האחרונה כי היא הבעלים היחיד של הדירה מתוקף הסכם גירושין בינה לבין הנאשם משנת 1995 וכי הנאשם היה צד להסכם המכר רק באופן פורמאלי מאחר שהיה רשום בטבו כבעלי הדירה.

בכל הנוגע לעדותו של עו"ד אינסל הוגשו המסמכים הבאים: ת/6 – הודעת העידכון של עו"ד אינסל לבית המשפט של פשיטת הרגל (התקבלה ביום 27.2.14) שבה מודיע עו"ד אינסל כי סיכם עם הנאשם כי אם עד ליום 13.3.14 הנאשם לא ישלם לקופת הפש"ר את הסך של 180,000 ₪, יפעל עו"ד אינסל, הנאמן, למימוש חלקו של הנאשם בדירת המגורים שלו ללא דיחוי נוסף.

לדבריו הוא גרוש, ואינו מתגורר עם גרושתו, אלא רק מגיע לעזור.

כאשר הוצגה טענת עו"ד אינסל לפיה מעשיו של הנאשם נועדו להברחת רכוש וכדי להיתחמק מתשלום של 200,000 ש"ח שהכנ"ר היה זכאי לקבל, השיב שעו"ד אינסל – שקרן.

במסגרת ניסיונותיו למכירת הנכס, הפיל הנאשם ברשתו צדדים שלישיים תמימים מהם הסתיר כי הוא נמצא בהליך הפש"ר, וגרם להם להיתקשר לשוא בהסכמי מכר אשר בסופו של דבר לא יצאו לפועל, לאחר שהתגלו מעשי המירמה של הנאשם.

גב' גז, אשה מבוגרת שלא הייתה בקוו הבריאות, ובשל מצבה הרגשי – המאשימה ויתרה על עדותה.

העובדה שבני הזוג גז עצמם לא העידו בבית המשפט (מר גז הלך לעולמו במהלך המשפט), אינה גורעת מהוכחה זו. המאשימה הוכיחה זאת באמצעות עדויות בני המשפחה אשר העידו על הלך נפשם של בני הזוג גז, ויש לקבל את עדותם בעיניין זה כמי שידעו על הדברים מידיעתם האישית, ולא רק שיערו אותם בדיעבד.

...

שוכנעתי כי הרוכשים פעלו בתום לב, וזאת אף אם שגו באופן מילוי טופס המש"ח (ר' עדות עו"ד שם טוב, בעמ' 63-64).

סוף דבר בסיכומו של דבר עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לספק סביר שהנאשם ביצע את המעשים והעבירות המיוחסים לו בכתב האישום.

אשר על-כן, אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

הגרוש פנה במכתב רישמי של בא כוחו לגרושה בתאריך כ"א באדר תשע"ו (1.3.2016) חודשים אחדים לאחר מלאת לבת הקטנה גיל שמונה־עשרה ובה מבקש לקיים את הסכם הגירושין ולפרק את דירת המגורים.

בתאריך כ"ב בניסן תשס"ח (27.4.2008) פנה אגף הרווחה לביה"ד בשם הגרושה בבקשה לצוו עיכוב יציאה שבו נכתב: "מדובר בזוג + 2 ילדים. האשה פנתה אלי בבקשה כי בעלה רוצה לצאת לאתיופיה ללא הסכמתה של האשה. ולכן היא רוצה להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ. אני פונה בבקשה להתייחס ברצינות על בקשתה ולתת לה את הצוו כדי שלא יצא לחו"ל. היא לא מעוניינת כי יש לה שני ילדים קטנים במשותף. היא חוששת הוא לא יחזור לארץ. נא לעזור לה כמה שדחוף לפני שהוא יוצא". על בקשה זו חתום [ט' ב'] עו"ס. בתאריך הנ"ל כ"ב בניסן תשס"ח (27.4.2008) פתחה האשה את תיק תביעת הגירושין ובו כתבה ב"מהות התביעה" בזה"ל: "אני רוצה להתגרש מבעלי בגלל שהוא עוזב אותנו ונוסע אתיופיה זו הפעם השנייה ואני לא מסכימה שאני והילדים נסבול בגלל זה. פשוט הוא דואג לעצמו מבזבז את הכסף שלי וגם שלו דואג למשפחה שלו כי המשפחה שלו נימצאת באתיופיה". בכתב ההגנה מטעם הגרושה נכתב בסעיף 4 כך: "בחודש מרץ 2008 עת נודע לנתבעת על אודות עסקו (חנות נעלים) והבית שרכש באתיופיה [...]" נמצא כי נודע לגרושה לטענתה עניין הדירה באתיופיה כבר במרץ 2008.

בקדם הדיון שבה וטענה הגרושה וב"כ: "ההסכם הזה ראשיתו בכך שהתובע נתפס במערומיו, כאשר האשה גילתה כי ישנו בית, שטח אדמה שבנוי, צריף בזמנו, שנרכש, וחנות נעליים שבגינה התובע היה טס כמה פעמים בתקופת הנישואין. אבל לשקר אין רגליים, ולפתע היתקשר אחיו של התובע שגר באתיופיה, והתובע לא ענה, והאשה ענתה ואחיו אמר שעליהם להגיע מהר כדי לשלם אגרה בגין הבית באתיופיה בהתאם למכתב של הרשויות. אבל הנתבעת אשר היתה מופתעת מזה שהוא לא שיתף אותה, פשפשה במסמכים והעלתה". ב"כ האיש הגיב: "אומר פה חברי בעצמו, שיש מסמכים לגבי הבית באתיופיה. לא ראיתי שום מיסמך שצורף לכתב ההגנה. דבר זה היה ידוע לה לפני שערכו את ההסכם, במרץ. אז איך זה שלא עלה לא בדיון ולא בהסכם?! המשכנתא היא 250 ש"ח בלבד [...] העיתוי שהגברת אומרת שנודע לה על זה, זה היה לפני ההסכם. הטענה לא נתמכת בשום מיסמך, משהו ערטילאי לחלוטין. טוענת שראתה מסמכים, אבל שום מיסמך לא צורף לכתב ההגנה". טענת התובעת בדיון: "כשהיינו יחד פה, כשהוא טס לאתיופיה. מהר רץ, כשאני גיליתי שיש לו בית, הלך לעו"ס ואמר שכדי שלא אקח לו את הבית באתיופיה, אני אשאר בבית פה. כי הוא השאיר לי את הדירה אני וויתרתי לו על המזונות. זו דירה שלי. אחרי שמונה שנים, העלים כל הדברים והסתיר והוא בא בטענות עכשיו שאתן לו חלק מהדירה.

העד ענה: "לא. היא אמרה שאין לי ענין באתיופיה זה הבית שקנית ללא ידיעתי זה בעיה שלך אני נשארת בדירה. זה מה שהיה". ביה"ד שאל: "למה לא כתוב שהיא מוותרת על הדירה באתיופיה"? העד הוסיף: "מה שהיה בשיחה בינינו היא אומרת אני עזבתי שם אין לי ענין, אם אתה רוצה ללכת אני נשארת בדירה אין לי ענין מה קנית, הכול ידעתי דרך משפחתך, אני נשארת בדירה אתה רוצה ללכת – תלך". לשאלת ב"כ האשה: "אז למעשה בעצם לא מצוין בהסכם העניין הזה של הפרוק שתוף אבל בפועל שהם דיברו אתך הייתה הסכמה שבעצם הבית מה שיש לו באתיופיה זה שלו ומה שיש את הבית כאן זה שלה"? ענה העד: "לא עלה בפניי פירוק שתוף של הדירה שבארץ וגם לא עלה של הדירה אם יש לך באתיופיה אני שותפה. מה שכן היא אמרה שאין לה ענין בדירה שהוא קנה באתיופיה". לשאלת ביה"ד: "מה זה נקרא תשאיר לי את הדירה עד גיל שמונה־עשרה עד גיל עשרים? מתי?" ענה העד: "לא יודע. היא אמרה אני נשארת בדירה אתה רוצה ללכת אני מוכנה לתת לך גט". ביה"ד שב ושואל: "אבל נשארת בדירה עד מתי"? ענה העד: "לא יודע. אני כתבתי על פי מה שבקשו ממני שזה כדי שיתגרשו כמה שיותר מהר ויוכל ללכת לאתיופיה". ביה"ד לא הירפה ושאל שוב: "כתוב, אני הבעל מסכים להתגרש תמורת מזונות לשני ילדיי, בנוסף לזה מאשר את [פלונית] עם שני ילדיי (בבית) עד שימלאו להם גיל שמונה־עשרה. מה הכוונה"? חוזר העד ומשיב: "תשאלו אותם. אני כתבתי ותרגמתי מילה במילה מה שהם אמרו לי". ביה"ד לא מרפה ושואל שוב ושוב: "ואתה לא ידוע להסביר מה הם התכוונו כשהם אמרו"? העד עונה: "לא". ביה"ד שב ושואל: "אבל את זה אתה כן יכול להעיד שהיא אמרה שהיא לא רוצה את הדירה באתיופיה אך תשאיר אותי בדירה פה". העד עונה: "כן. הסיכסוך החמיר בעת שהיא שמעה שהוא צריך ללכת להסדיר את הרכוש שלו באתיופיה שקנה ללא ידיעתה. זו נקודת הפיצוץ ביניהם". ביה"ד שב ושואל: "נישאל זאת בצורה יותר מדויקת, בהסכם כתוב פעמיים גיל שמונה־עשרה, בסעיף א' הוא מאשר שבבית עד ימלאו להם גיל שמונה־עשרה כי הבית קנינו תמורת משכנתא. ובסעיף 2 כתוב: אני מוכנה להתגרש תמורת לקבל מזונות עבור שני ילדיי ממר [...] בסכום של 1,500 עד שימלאו לילדיי גיל שמונה־עשרה, אז כתוב גם שהוא מאשר לה על המזונות וגם להשאר בבית עד גיל שמונה־עשרה. מה זה?

...

הנתבעת טוענת כי התובע בחודש מרץ 2008 במעמד עריכת הסכם הגירושין הודה על עסקיו ועל הבית שרכש באתיופיה ובהתאם לכך הסכימו הצדדים לדבריה כי הדירה בה מתגוררת הנתבעת וילדיהם המשותפים תישאר בבעלותה והבית והעסקים באתיופיה יישארו בבעלות התובע וכן שהתובע ישלם דמי מזונות זעומים לשני הקטינים המשותפים סך של 750 ש"ח לילד.

בשודא דדייני, בדין שאינו תלוי בטעם אלא הכול בפיו של דיין כי ההיא דכתובות (פה, ב) דאמר נכסי לטוביה ואתו שני טוביה שניהם קרובים שניהם שכנים ואמרינן שודא דדייני למי שיתנדב לב הדיין לומר נראה לי שזה היה רגיל אצלו יותר לזה נתן וכיון שפסק כן אם בא לחזור אינו חוזר ולפיכך אין רוצין לחזור מדין שמא יטנו לבו לצד השני".

נמצא לסיכום כי דעת השלטי גיבורים וכן פסקו הב"ח, הנתה"מ, התומים, הערוך השולחן, התפארת יעקב כי כשם שבדין שודא דדייני התלוי באומדן דעת הדיין כך בכל דין שמינו דיין לדונם לפי אומד דעתו נאמן הוא להעיד על מה הייתה פסיקתו אם יש ספק בכך כל זמן שהצדדים עוד לפניו.

וכתב שם, שאף הסמ"ע חזר בו. ודעת ה"נודע ביהודה" (תנינא חושן משפט סימן נח, הובא בפת"ש שם ס"ק ט) שכשרותם היא רק בדבר הנעשה פתאום ונגמר: "באחד שיצא לו שם גניבה בעיר ואחר ימים אחדים נמצאו שתי בתולות שאמרו שראו הגניבה בבית פלוני אלמוני ואותו פלוני מכחיש את הבתולות [...]" ובהמשך תשובתו כתב שנידון זה אינו שייך ל"תקנת הקדמונים", וז"ל: "כי נלענ"ד דע"כ לא אמרו שבדבר דלא שכיח עשו תקנה להאמין הפסולים, אלא בדבר הנעשה פתאום ונגמר הדבר לגמרי, כגון הכאה או מסירות, שמי שלא היה בשעת הכאה או בשעת מסירות שוב אי אפשר לו להעיד ע"ז, אבל מה שרצה האחד מכם לדמות גם האי עובדא לזה, ובודאי טעמו כי גם גניבה לא שכיח, כי כל הגונב עושה בסתר, ובזה היה קצת מקום לדבריו אם היו הבתולות מעידות שראו שפלוני אלמוני גנב, אבל הם לא העידו שגנב רק העידו שראו שהגניבה בידו, וזה אינו על רגע אחד, שהרי אפשר לגניבה להיות בידו זמנים טובא, והיה אפשר להיות שגם אנשים יראו הגניבה בידו, אלא שלא אירע שראו אנשים, בזה לא תיקנו שיהיה נשים או פסולי עדות כשרים, והבו דלא להוסיף על התקנה. ואפילו אם היו מעידים הבתולות שראו שגנב, אין אני מחליט שיהיו נאמנות, אלא שאמרתי שהיה מקום לדון בזה, אבל בעובדא דידכו ודאי אינם נאמנות". לפי האמור, בנידון דידן שמדובר במגשר שישב עם הצדדים, נראה שאין לדון להאמינו מטעם תקנת הקדמונים, שכן יש לצדד שפגישה של מגשר עם הצדדים אינה בגדר אקראי בעלמא אלא זהו מעמד שדורש יישוב הדעת ותשומת לב מרובה ולכן אינו בכלל התקנה להאמין לפסולי עדות.

" האישה פתחה תיק גירושין, ובדיון שהתקיים ביום כ"א בטבת התשע"ג (03/01/2013) נמקה את תביעתה לגירושין כדלקמן: "כתבי אישום על איומים כלפי, תסקירים מהרווחה לגבי המצב בבית, יש פה כל נושא הדירה, קנה החלק שלי ולא שילם אגורה, אני צריכה לפנות הדירה ב־24.1 יש פה צו פינוי חתום, יש לי שני ילדים ואין לי לאן ללכת... יש לי שיחות מוקלטות והודעות שהוצאתי מהטלפון הנייד שלו שהגיע אלי במקריות וגיליתי שלאורך השנים לא היה נאמן גם מבחינה זו שלכבד אותי, היה בקשר עם נשים ויש לי גם שמות, יש בחורה שנמצאת באופקים והיה אצלה אחרי ש[ע'] נולד, הגיע עם טרנזיט ואמר שמשרת בבית ליד, שמה [ג'] ודברתי איתה בטלפון." הבעל הכחיש כל קשר שכזה וטען כי "מהיום שאני מורחק מהבית לא היה לי שום מגע עם אישה", כמו כן הוסיף כי כל התלונות שהגישה נגדו האישה על אלימות הן שקריות וכי הוא הסכים להרחקה רק "כי אני מבין הרגישות". לשאלת בית הדין השיב הבעל כי הוא מבין שלא ניתן לכפות על האישה שלום־בית, וכשבית הדין חידד באוזניו את רצונה של האישה להתגרש השיב "שתשלם לי פיצויים על כל השנים שלא הייתי בבית..." האישה הוסיפה: "אמר לי, אם לא תסתדרי אתי תראי ממני הרבה סבל בחיים... אני רוצה להוסיף, מעבר לאלימות של כל השנים, אשבור לך הפרצוף, ארצח אותך, אשפד אותך, את הקישקע אוציא לך." בית הדין נתן את החלטתו ולפיה: "על האישה וב"כ להודיע לבית הדין, כיצד רוצים להמשיך תביעת הגירושין – האם מבקשים להזמין עדויות מהשמות של הנשים שהוזכרו על ידי האישה, או שמבקשים פסיקה על פי סיכומים והחומר שבתיק." ביום י' בסיון התשע"ג (19/05/2013) התקבלה בבית הדין בקשת ב"כ האישה לפסיקה על פי החומר שצורף לתיק, ובית הדין נתן את החלטות ולפיה: "בכדי שהצדק ייראה ולא רק ייעשה, בית הדין מורה למזכירות להעביר את המסמכים שצורפו לתיק לתגובת הבעל, ועליו ליתן את תגובתו בתוך 30 יום.

מאבק הגירושים – בני הזוג עדיין נמצאים במאבק בנושא הסכם הגירושים, בעיקר תפיסת שונות בנוגע למכירת הדירה, חזרה לחיים תחת קורת גג אחד בעיצומו של תהליך גירושים עלולה להוות קרקע להתפרצויות קונפליקטים ועד יצירת אוירת איומים ואלימות במשפחה מצב שיפגע בכל אחד מבני המשפחה, האישה, הבעל ובעיקר הקטינים שיהיו חשופים מחדש לאוירה משפחתית קשה.

" למרות פיסקה זו המציינת מפורשות "מלבד האמור בהסכם זה... אין ולא תהיה למי מהצדדים כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא, רכושית או אחרת, זה כלפי זה, בכל עניין ו/או שאלה הנוגעים במישרין או בעקיפין לקשר שביניהם ולהפסקתו" – האישה באמצעות ב"כ דורשת בבית הדין לקבל גט מבעלה וכן את כתובתה על סך 320,000 ₪ כשהיא צמודה למדד.

...

" הצדדים ניגשו לייעוץ כדי לשקם את נישואיהם אך ניסיונות שלום־הבית, לפחות אליבא דהבעל, לא צלחו, וביום 7.2.08 הוגשה לבית הדין תביעתו של הבעל לגירושין, תביעה אליה כרך הבעל את נושא הרכוש, המזונות, והחזקת ילדים.

לענ"ד בהצטרף כל האמור לעיל מתגלה בפנינו תמונה קשה של אשה החוששת בצדק רב מחיים משותפים עם בעלה, את קובעת כוס התרעלה (ישעיהו נא, כב) היא כבר שתתה מידו, ועל כן היא בוחלת בו באמתלא שאין ברורה הימנה.

הנה, בתחילת פסק הדין נכתב: "...התביעה הראשונה בעניינם הוגשה לבית הדין ביום 16.10.06, חודשים ספורים לאחר הנישואין. הבעל תבע שלום־בית והסדרי ראיה... וביום 7.2.08 הוגשה לבית הדין תביעתו של הבעל לגירושין..." כלומר, שתביעת הגירושין נפתחה רק לאחר שנתיים מיום הנישואין ולא באותה שנה שנישאו.

לאור כל האמור, הסכמתי בעינה עומדת וכאמור, אני מצטרף למסקנות פסק הדין הנ"ל של עמיתי הגרי"י בן מנחם שליט"א. הרב יעקב זמיר – ראב"ד מסקנות להלכה כאמור בפסק הדין דלעיל הרכב בית הדין כולו סבור כי הבעל חייב לגרש את אשתו אך חלוק בנושא הכתובה.