איש חייב בתשלום כתובה לאשה המסרבת לגור עם חמותה

לפנינו ערעור האיש על פסיקת בית הדין האיזורי חיפה בראשות הרב ישראל דב רוזנטל מיום כ"ג בטבת התש"ף (20.1.20) אשר פסק בדעת רוב כי האיש (הגרוש) חייב בתשלום כתובת האשה בסך מאה אלף דולר, האיש מערער בטענה שאין לחייבו יותר מחמישים אלף ש"ח וכדעת המיעוט בפסק הדין – מושא העירעור.

בדיון שהתקיים בבית הדין קמא בי"א במרחשוון תשס"ח (23.10.07) הועלו טענות הצדדים כלהלן: לטענת האשה הרקע למשבר הוא היות הצדדים גרים עם אימו של הבעל; היות שאימו של הבעל נפגעה ממנה, הסיתה האם את הבעל נגד האשה: לאחר מריבה בשל נכדת האם (מבן אחר) שדרה עמם בזמן היריונה של האשה ואשר הפרה את מנוחת האשה, ביקשה האשה שבעלה יסיע אותה לבית הוריה למשך תקופה קצרה כפי שהיה הבעל עושה לעיתים תכופות וכך עשה הבעל.

ובמקרה חמור מזה דן ידידי חבר בית הדין הגדול (בדימוס) הרה"ג אהרן כץ שליט"א בפסק דינו (בתיק מס' 59647/9) שבו דן בהפסד כתובה לאשה שיש חשש שזינתה לאחר שניתן פסק דין לגרושין שיש חשש שזינתה לאחר שהבעל חויב בכתובה, ופסק שם שאם הבעל אשם בפירוד ולכן חייב בכתובה והאשה זינתה לאחר שכבר נפרדו אף אם לא היה עדיין פסק דין לגירושין אינה מפסידה את כתובתה, וזאת הואיל ולא מעשיה האחרונים גרמו לגירושין.

האם נושאת האשה באחריות לפירוד בשל סרובה לדור עם חמותה? ואף שיש לידון במה שטענה האשה שאינה יכולה לדור עם חמותה שצריכה להביא ראיה לדבריה – וכמו שפסק הרמ"א (סימן עד סעיף י) בטוענת שאינה יכולה לדור עם חמותה מפני שמצערתה, שאין שומעין לה אלא אם כן "נראה לבית דין שיש ממש בדבריה שהם מריעין לה וגורמים קטטה בינה לבין בעלה" (והוא מתשובת הרי"ף סימן רלה), וכן כתב מהריק"ש בערך לחם (שם), וכן העלה בשו"ת אהלי יעקב (סימן נ).

...

עד כאן לשון מרן אאמו"ר זצ"ל. ועיין בחתם סופר בתשובה (חושן משפט סימן קצה) וזו לשונו: ומכל מקום לדינא נראה לי שאם לא גזר רבנו גרשום מאור הגולה על ככה [שאין הבעל רשאי למנוע 'שאר, כסות ועונה' מאשתו שהוא רוצה לגרשה], ראוי לגזור עתה כי הדור פרוץ בעוונותינו הרבים, וכל אדם יעשה כן ואם לא יהבי ליה אחריני – ילך שובב בדרך לבו כמו בדורות הללו, בעוונותינו הרבים.

אך אף על פי שיש מקום להתלבט מה דעת הרא"ם בעניין כי לא הזכיר כלל את פירעון הכתובה, אך בעיון בדברי הראשונים מצאנו תשובה ברורה לדבר [.

וגם אם נדחה טענה זו כי לא היה לו כסף לשכירות כפי שנטען, האם כסף לבוא עם האישה לבית מלון ללילה אחד, כבקשתה וכפי שביקש ממנו בית הדין הגדול בדיון בערעור (דאז), גם לא היה לו? מסקנה הערעור נדחה.

לפנינו ערעורים הדדיים של הצדדים על פסיקת בית הדין הרבני האיזורי תל אביב מי"ז בשבט התשע"ט (23.1.19) הקובעת כי "לאחר שיקול דעת רחב על פשרה בתביעת הכתובה" – ולכאורה כוונת הדברים היא ל'דין כעין פשרה' מכוח קביעתם כי בית הדין לא יצא מידי ספק בשאלה מי מהצדדים היה "הגורם בפועל" לגירושין ובשאלה אם האשה, בהתנהגותה שבגינה הגדירוה 'עוברת על דת', הייתה בבחינת עוברת על 'דבר הידוע לכול' שאינה צריכה התראה – בית הדין "מעמיד את חיוב הכתובה על סך שליש הכתובה דהיינו חיוב של 33,333 ש"ח". האיש, המערער, סבור שמן הדין לפוטרו מתשלום הכתובה מכול וכול.

טענות המשיבה בתשובתה לערעור ובערעורה שכנגד בתגובתה לערעור ובערעור שכנגד מלינה המשיבה על בית הדין שלאחר שהגיע, להבנתה, למסקנה העקרונית כי יש לחייב את הבעל בכתובה לא חייב אותו בפועל במלוא הכתובה ולא נתן את דעתו למה שאמרו חז"ל כי מטרת הכתובה היא "שלא תהא בעיניו קלה להוציאה" ובודאי כאשר מדובר בכתובה שהסכום הנקוב בה אינו גבוה, לשיטתה, סך של 100,000 ש"ח. לגופם של דברים והמענה לטענות המערער מאשרת המשיבה כי אכן דרשה לעבור דירה אלא שלדעתה דרישתה זו מוצדקת הייתה והמערער שסרב לעבור דירה והתעקש להמשיך לגור באותו ביניין שבו גרה אימו הוא שנהג בכך שלא כראוי ושלא כדין, ולפיכך הוא האחראי למשבר שארע עקב חילוקי הדיעות בעיניין זה ולגירושין שבעקבותיו.

מבואר מדברי הרמב"ם ששומעין לאשה הדורשת שלא לגור עם חמותה או עם אחיות בעלה "בחצר אחת" מפני "שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו". והראב"ד סייג זאת שאין הדברים אמורים אלא "בזמן שהן באות בגבולה" – מונח שאינו מציין את הגעתן לבית שבבעלותה (הייחודית או המשותפת) אלא את היות מגוריה בבית קודמים למגוריהן, שהרי כפי שעולה מהמשך הדברים מדובר בנכס שבבעלותו של הבעל, לא בבעלותן ולא בבעלותה שלה – "אבל אם באה היא בגבולן אין מוציאין אותם בשבילה ממקומן, אף על פי שהמדור שלו ואין להן בו זכות, הואיל והוא רוצה בעמידתם". והמגיד משנה (שם) כתב: וכן היא שאמרה וכו': כך כתב הרב אלפס בתשובה.

מבואר מדברי הר"י מיגאש שאם לא הוכח שאכן חמותה מצערת אותה הרי שהיא חייבת לגור בדירת בעלה, אם אכן דירתו היא כבנדון דידן, ולא שהוא מבקש לשכור דירה עם הוריו או בסמיכות להם, ואם אין האשה רוצה לדור בבית בעלה – דינה כדין מורדת ותצא שלא בכתובה.

...

טענות המשיבה בתשובתה לערעור ובערעורה שכנגד בתגובתה לערעור ובערעור שכנגד מלינה המשיבה על בית הדין שלאחר שהגיע, להבנתה, למסקנה העקרונית כי יש לחייב את הבעל בכתובה לא חייב אותו בפועל במלוא הכתובה ולא נתן את דעתו למה שאמרו חז"ל כי מטרת הכתובה היא "שלא תהא בעיניו קלה להוציאה" ובוודאי כאשר מדובר בכתובה שהסכום הנקוב בה אינו גבוה, לשיטתה, סך של 100,000 ש"ח. לגופם של דברים והמענה לטענות המערער מאשרת המשיבה כי אכן דרשה לעבור דירה אלא שלדעתה דרישתה זו מוצדקת הייתה והמערער שסירב לעבור דירה והתעקש להמשיך לגור באותו בניין שבו גרה אימו הוא שנהג בכך שלא כראוי ושלא כדין, ולפיכך הוא האחראי למשבר שאירע עקב חילוקי הדעות בעניין זה ולגירושין שבעקבותיו.

ואדרבה, אם הבעל היה חפץ באשתו למרות מרידתה אלא שבסופו של דבר גירשה בגלל המרידה, הייתה צריכה 'התראות' ו'המלכות' כדי שתפסיד את כתובתה, אבל כיוון שגם הוא לא רצה בה – מטעמיו שלו שמלבד המרידה המדוברת (ובנידון דידן היינו אף בשל התלונות במשטרה, בין שנראה אותן כתלונות שווא שייתכן שמצד עצמן מביאות להפסד כתובתה בין שלא נראה אותן ככאלה) – בכהאי גוונא הפסד הכתובה והתוספת הוא גם ללא התראה וכמו שכתבו בפד"ר (ח עמ' 324–325 בפסק דין המתחיל בעמ' 321): נראה לומר דההבדל הוא בזה: במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה.

סוף דבר: בנידון דידן דין האישה כדין 'מורדת' שהבעל רוצה לגרשה, ששוב אין צורך בהתראות ומפסידה את כתובתה ואת תוספת כתובתה.

לכל היותר – אילו היו טענותיה מוכחות היה בהן (מלבד בסיס לתביעת נזיקין) יסוד לחלוקת האחריות לגירושין בין הצדדים בחינת 'מרידה הדדית' – היינו קביעה שמשמעותה זהה למסקנה האמורה בלאו הכי: האישה 'מורדת' היא, הבעל גם הוא חפץ בגירושין – לכל היותר יש לראות גם אותו 'מורד' – והתוצאה היא גירושין ללא כתובה.

הבעל ניסה להסביר את רצונו בגירושין בשלל סיבות מגוונות: "לא הייתה אהבה מצידה אליי"; "יחסי אישות לא היו כמו שצריך"; "היא לא ידעה להתקרב"; "היה חסר לי ממנה חום"; "תמיד דחתה אותי: 'אל תיגע בי', 'אל תלטף אותי', 'אל תדגדג אותי'"; "היה חסר לי פרגון ותמיכה ממנה, גיבוי"; "כשאני רציתי להתקרב היא דחתה אותי"; "הלבוש שלה – היא לא השקיעה בעצמה"; "לא היו ארוחות חמות"; "לא היה ניקיון בבית"; "היא לא דאגה לילדה. הרגשתי שכל הנטל עליי". בנוסף תיאר את היחסים המתוחים שהיו בינו לבין אבי האשה.

עוד טענה כי לא התייצבה למפגש השלישי של יחידת הסיוע מכיוון שבשני המפגשים הראשונים סרב הבעל לשתף פעולה בניסיון להשכין שלום בית והפגישה השלישית נקבעה למטרת הסכם לגירושין.

ביאור דבריו: אם יימצא כי הבעל אשם בפרוק התא המשפחתי יהיה הוא חייב בתשלום הכתובה, אבל אם יימצא כי האשה אשמה בפרוק התא המשפחתי לא תהיה היא זכאית לכתובה.

הבעל שטח את טענותיו ופירט בפנינו את הסיבות שהביאוהו לידי כך: האחת: כיוון שלא הרגיש קרבה אל האשה ושסגנונה, דרך ניהול הבית והופעתה החיצונית לא נשאו חן בעיניו והשנייה: בגלל המתיחות שהיתה לו עם אבי האשה שנוצרו מחמת מגוריהם בביתו.

מכל מקום, הואיל ובדיונים לא פורמאליים הסכימה האשה לפשרה על גובה הכתובה, רואה בית הדין לנכון לקצוב את גובה הכתובה ולהעמידה על כשני שליש מסכומה הנקוב ולקבוע שהאיש ישלם לאשה סך מאה אלף ש"ח. ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת הפרטים המזהים.

...

בתחילה טען הבעל כי האישה היא שרוצה להתגרש והוא נעתר לדרישתה.

בסיכומו של דבר טען הבעל שהאישה רצתה בגירושין והוא ניסה להוביל לשלום בית ובעצם מי שפירק את הנישואין הייתה האשה שהגישה תביעות לבית המשפט.

הרב שלמה שטסמן – אב"ד הרב עידו שחר פסיקתא סוף דבר מר [פלוני] ישלם לגב' [פלונית] לסילוק תביעת הכתובה, עיקרה ותוספתה, סך מאה אלף ש"ח. ניתן ביום כ"ט בטבת התשע"ח (16.1.2018).

יצוין שהצדדים מתגוררים בנפרד שנתיים וחצי, ובהתאם לאמור בסעיף ו' לפסק הדין, הגיש הבעל בקשה לפטור אותו מחובתו למזונות העבר, מיום הפירוד, או עכ"פ מיום הגשת התביעה לגירושין, וכן מתשלום מזונות מכאן ולהבא.

] לפי האמור אנו מחליטים: א. מקבלים את העירעור, ואין לחייב את האשה המערערת לקבל ג"פ. ב. כל עוד והבעל לא שילם את הכתובה לאישתו הוא חייב במזונותיה.

וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה, ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובה וכן הלכה וכן מנהג.

וכתב הרמ"א: "אבל אם המניעה ממנה אין צריך לשלם דאין האיש חייב במזונות אישתו אלא כשהוא עמו", ומקור דברי הרמ"א בדברי הריטב"א בכתובות קג, א וע"ש בב"ש ס"ק לה ובביאור הגר"א ס"ק מ"ח. ועיין בפד"ר כרך ו' עמ' 52 ו 53 מש"כ הגר"א גולדשמידט זצ"ל לבאר בטוטו"ד, טעמה של הלכה זו, ויסוד דבריו שפטור הבעל ממזונות אינו מדין מורדת, אלא הלכה בדיני מזונות שאין הבעל חייב במזונות אישתו אלא כשהיא עמו, ורק אם נקבע שעזיבתה הייתה כדין אין הוא נפטר ממזונותיה.

וכשאינה עמו אין הוא חייב במזונות, מפני שכל היכא שאינה עמו בגרימתה ומפני מעשיה, אין חיוב מזונות, ולכן יש לפוטרו ממזונותיה מטעם זה. מסקנת הדברים אשה שבית הדין פסק לחייבה בגירושין והיא מסרבת לקבל את הגט, אינה זכאית למזונות, ובפסק הדין שבפד"ר ח"ח (עמ' 73) הנ"ל קבעו ששלילת המזונות הנה גם למפרע.

...

וכן בספר ישועות יעקב אה"ע סי' עז (בפירוש הארוך סק"א) שבתחילת דבריו כתב שאין למנוע מזונות בנידון של בעל הטוען "מאוסה עלי", מאחר ששלילת המזונות יֵחָשב כאמצעי לכפיית הגירושין, ובסוף דבריו נראה שאם ישליש כתובה יהיה מקום לפוטרו מתשלום המזונות.

] לפי כל האמור לעיל אנו פוסקים: א. על הבעל לשלם לאשתו עבור מזונותיה סך [.

לאור כל האמור הבעל פטור מתשלום מזונות ממועד הפירוד ועזיבתו את הבית, ובהתאם לכך מבוטלת ההחלטה למזונות זמניים מיום ב' טבת תשע"ו (14.12.15), שמלכתחילה נקבעו כדמי מזונות זמניים עד להשלמת בירור התביעה לגירושין.

אולם, כל עוד מתגורר האיש אצל אימו שאינה מוכנה בשום פנים ואופן לקבל את האישה לביתה, ואף הוציאה נגדה כמה צוי הרחקה, אין מקום לידון בשאלה זו. נציין בקצרה למה שנכתב בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול, בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' מ' בן מנחם, הרב י' הדס והרב ב' זולטי (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ג עמ' 161 ואילך): "אכן, האישה הרי באה בטענה שאינה יכולה לגור עמו במושב כי חמותה מציקה לה, והבעל הודה לדבריה, אלא שהתחייב להרחיק את אמו מביתו, אולם האישה טוענת שזה כבר לא מספיק להרחיק את אמו הואיל וכל משפחתו הנמצאת במושב שונאים אותה בגלל אמו והיא דורשת לעבור לגור במקום אחר (ראה פרוטוקול מכ"ט אדר תשט"ז).

עי' בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב אחר של הדיינים הגאונים: הרב י' ש' אלישיב, הרב ב' ז'ולטי והרב א' גולדשמידט (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ח עמ' 97 ואילך), דשו"ט בדברי הר"ן והפוסקים, ובמסקנתם נכתב: "לפי האמור, נראית מבוארת שיטת הר"ן בהלכה זו של הכל מעלין, שהרי כל עיקר דין זה הוא שכל צד מנוע מלעכב על השני האומר לעלות, וכשהוא אומר לעלות והיא לא רוצה, בידו לזרוק לה גט בעל כרחה ופטור לשלם לה כתובתה, מ"מ כל כמה שלא פטר אותה בגט, סובר הר"ן דחייב בכל החיובים של בעל כלפי אישתו, שהרי עליה אין חיוב לעלות עמו - מדין חיובי ושעבודי אישה כלפי בעלה, ומשום כך איננה מחוייבת לקבל גט, אך כשהיא אומרת לעלות והוא לא רוצה, כן חייב לגרשה, שאל"כ היא נשארת עגונה ולאו כל כמיניה למנוע עי"ז עלייתה לארץ, ודעת הר"ן דחרם רבנו גרשום מאור הגולה לא לגרש בע"כ חל גם במקום מצווה, ואף דבכה"ג גבי בעל מחייבין אותו לגרש." מקורות אלו, ועוד פוסקים שסוברים שאישה שמסרבת להתגורר עם בעלה במקומו נחשבת מורדת דבעינא ומצערנא ליה, הובאו באוצר הפוסקים על שו"ע אה"ע (סי' ע"ה ס"ק ו' אות א').

לאור כל האמור והמבואר לעיל, הדין הוא שאם האישה תסרב לדור עם בעלה במקום שיבחר, ותתנה את המגורים המשותפים בתנאים שאין להם בסיס בהלכה, יש לדונה בדין מורדת דבעינא ומצערנא, שצריכה הכרזה והתראה והמתנה יב"ח. ולנוכח העובדה שאיש מחה מתחילת ההליכים על כך שהאישה לא מקיימת איתו יחסי אישות, לא בעינן להמתנה יב"ח, אלא להכרזה והתראה בלבד, וגם זאת, בתנאי שהאיש יסרב לשלם לאישה את כתובתה, דאם יאות לכך, שפיר דמי לחייבה לקבל את גיטה לאלתר.

לכן נראה לביה"ד שיש מקום להציע לצדדים מתוה לשלום בית, שבו יבחנו כוונותיהם, כאשר ביה"ד מבהיר שלא תהיה לאישה היזדמנות נוספת, וסרוב לשלום בית או העמדת דרישות שאינן לפי ההלכה, יובילו לדחיית תביעתה וקבלת תביעת האיש להכריז על האישה שהיא מורדת ולחייבה בגט, תחילה בכפוף לתשלום כתובה, ולאחר הכרזה והתראה, ללא כתובה.

...

מצאנו מענה בחזו"א, הובאו דבריו במאמרו של אב"ד הגאון הרב דוד לבנון שליט"א (פורסם בשורת הדין כרך ו' עמ' רנ"ז ואילך) בלשון זו: "אמנם אפשר שיש לחלק בין מורדת שאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", שאז כופין אותה לחזור בה ממרידתה ע"י הכרזת ד' שבתות ופחיתת כתובתה ועד הפסד נדוניתה, לבין אשה שאינה רוצה לעלות עמו לארץ, שהאשה אינה מתכוונת לצער את בעלה, אלא שרוצה להשאר במקומה, ודומה קצת לטענת "מאיס עלי" בטענה מבוררת, שלא קונסים אותה, כיון שהיא אנוסה בדעתה ואין תקוה לשכנע אותה לחזור בה, וגם כאן לא נוכל לשכנע אותה לעזוב את מקומה.

דינים אלו של התראה והמתנת י"ב חודש נאמרו במורדת דבעינא ומצערנא ליה, ואמנם הרא"ש והרשב"א ס"ל שיש המתנת י"ב חודש במורדת דמאיס עלי, אבל התראה לא מצאנו.

לאור כל האמור והמבואר לעיל, הדין הוא שאם האשה תסרב לדור עם בעלה במקום שיבחר, ותתנה את המגורים המשותפים בתנאים שאין להם בסיס בהלכה, יש לדונה בדין מורדת דבעינא ומצערנא, שצריכה הכרזה והתראה והמתנה יב"ח. ולנוכח העובדה שאיש מחה מתחילת ההליכים על כך שהאשה לא מקיימת איתו יחסי אישות, לא בעינן להמתנה יב"ח, אלא להכרזה והתראה בלבד, וגם זאת, בתנאי שהאיש יסרב לשלם לאשה את כתובתה, דאם יאות לכך, שפיר דמי לחייבה לקבל את גיטה לאלתר.