הרישום הראשון שבו נזכר קשר בין עבודת התובע ובין מצבו הרפואי, הוא בסיכום אישפוז מיום 4.5.20, בו צוין כך: "ביום חמישי ארוע של כאב בחזה בזמן עבודה שחלף ספונטני לאחר כ 10 דקות".
מדובר בתאור לפיו הכאבים החלו בזמן העבודה, אך לא ניתן ללמוד ממנו שהם החלו עקב העבודה (למשל בעקבות מתח בעבודה, ויכוח, הרמת משא כבד וכדומה).
זאת ועוד - על פי דברי התובע, לא היה כל ויכוח עם הלקוחה, וזו קיבלה אותם בסבר פנים יפות ואף דאגה לכיבוד לתובע ולבנו, שהמתינו לה.
לאור גירסתו העובדתית המתפתחת של התובע, בשים לב לסתירות בין עדותו ובין עדות בנו, שעבד לצידו בעסק ובשים לב לכך שאין בתעוד הרפואי אזכור של ארוע חריג בעבודת התובע (בנגוד לכאבים בחזה שחש במהלך העבודה), לא שוכנענו כי לתובע ארע ארוע חריג בעבודתו, ביום 30.4.20.
...
להלן יפורטו הנימוקים למסקנה זו.
ראשית יש לציין כי מאחר שהתובע הוא עצמאי, לא חלה לגביו חזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי[ נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), כך שעליו מוטל הנטל להוכיח את שני התנאים הקבועים בסעיף 79 לחוק, דהיינו, כי התאונה אירעה תוך כדי עיסוקו ועקב עיסוקו עב"ל (ארצי) 104/99 ברדה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 241 (2003), עב"ל (ארצי) 652/08 טמיר – המוסד לביטוח לאומי, 5.7.09).
זאת ועוד - על פי דברי התובע, לא היה כל ויכוח עם הלקוחה, וזו קיבלה אותם בסבר פנים יפות ואף דאגה לכיבוד לתובע ולבנו, שהמתינו לה.
לאור גרסתו העובדתית המתפתחת של התובע, בשים לב לסתירות בין עדותו ובין עדות בנו, שעבד לצדו בעסק ובשים לב לכך שאין בתיעוד הרפואי אזכור של אירוע חריג בעבודת התובע (בניגוד לכאבים בחזה שחש במהלך העבודה), לא שוכנענו כי לתובע אירע אירוע חריג בעבודתו, ביום 30.4.20.
אשר על כן, התביעה נדחית.
