מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

איסור שימוש בתמונה דיני קניין

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2019 בשלום עפולה נפסק כדקלמן:

לחלופין וככל שייקבע כי העברת הצלום בידי משרד יחסי הציבור לא הקנתה לנתבעים זכות שימוש בו, הם מבקשים להוסיף ולקבוע כי יש בהעברה, ללא שנילווה לה איסור מפורש לעשות שימוש מסוים, רשלנות תורמת בשיעור 100% מצד התובע (סעיף 11 לסיכומים).
ת. שלילי ש. אז גם אם נקבל את הטענה המופרכת שלך שהמייל מהוה אישור להשתמש בתמונה לכל היותר, יוכל להוות אישור לכל היותר לזה שהמייל נשלח אליך, מאיפה שאבת את הרשות להשתמש בתמונה גם לאחר מכן? ת. התמונה נשלחת לעיתון ולאחר מכן אנחנו יכולים להשתמש בה, ככה זה נעשה עם כל התמונות שאנחנו מקבלים" תמיר אפורי מציין בספרו, חוק זכויות יוצרים (תשע"ב-2012), כי רישיון שאינו ייחוד הנו הסכם עליו חלים דיני החוזים הכלליים (בעמ' 295): "רישיון שאינו ייחודי הוא הסכם שבין בעל זכות היוצרים לבין המשתמש ביצירה, וחלים עליו דיני החוזים הכלליים לעניין כריתה, פרשנות, ביטול וכיו"ב. על פי סעיף 37(ב), רישיון עשוי להיות מוגבל בזמן, במקום או בהקף הפעילות". עוד הוא מוסיף, (בעמ' 298), כי: "השאלה אם ההסכמה שבין הצדדים (מפורשת או משתמעת) היא לשימוש אחד או לשימושים בלתי מוגבלים ביצירה, תלויה בכללי פרשנות חוזים. למשל, יש לתת משקל להסכמים דומים בין הצדדים או להסכמים הנהוגים בענף, לתמורה ששולמה ועוד. קיימת דיעה כי יש לפרש הסכמה לשימוש ביצריה בצמצום. לדעתנו כלל זה שגוי ואינו תואם את שיטת המשפט הישראלית. להסכם בין הצדדים אין לתת פרשנות מצמצמת או מרחיבה אלא ליישם את כללי הפרשנות הרגילים, ובראשם אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתמע מהחוזה ומנסיבות כריתתו" [ההדגשה הוספה – מ.ג'.מ] ביישום האמור לענייננו, אני מקבלת את טענת הנתבעים כי התמונה נשלחה אליהם באמצעות הדואר האלקטרוני בידי משרד יחסי הציבור שנתן שירות לתובע וכי היה בכך כדי לתת להם רישיון לעשות שימוש בתמונה.
במקרה שלפנינו נמצא כי החברות אחראיות לגניבת עין ולהפרת זכות יוצרים – המשתייכות שתיהן למשפחת דיני הקניין הרוחני.
...
סוף דבר בגין הפרסומים בניגוד לחוק איסור לשון הרע ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 120,000 ₪.
בגין הפרת זכות היוצרים של התובע בתמונה ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד סך של 36,000 ₪.
בנוסף, ישלמו הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 16,000 ₪.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2017 בשלום ירושלים נפסק כדקלמן:

הנתבעת טענה כי אמנם אישרה לצד השלישי להעלות את התמונה אך אישורה זה ניתן רק ביחס להיבטים השיווקיים של התמונה ולא ביחס לשאלת זכות היוצרים בתמונה, שלצד השלישי המומחיות בעיניין זה. לעניין גובה הפצוי טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי העלות לרכישת תמונה לשימוש נע בין 30 ש"ח ל-300 ₪ בלבד.
מלבד העלאת טענה בעלמא כי תמונתו של התובע הפכה לנחלת הכלל, הן הנתבעת והן הצד השלישי לא הביאו כל מקור נורמאטיבי לטענתם זו אשר קבלתה, בנסיבות ענייננו, סותרת מושכלות יסוד בדיני הקניין הרוחני.
נראה שיש חוסר תום לב בהסתמכות על סעיף פטור בסיטואציה כזאת, בה הנתבעת שכרה את הצד השלישי כמי שיש לו הידע והמומחיות באיתור בעלי זכויות יוצרים והצד השלישי אינו מבצע בדיקה כהלכה: "יש לי תוכנה שבודקת אם תמונה מסויימת נימצאת בהרבה אתרים ואם מוצאים שכן אז לא שולחים את זה ללקוח, שולחים תמונה אחרת, במשרד שלי בחו"ל יודעים שאסור לקחת תמונה או גרפיקה שיש לה זכויות יוצרים." (חקירת מר בריק עמוד 19 שורות 6-8).
...
משנדחית התביעה נגד הנתבעת ממילא לא ניתן לחייב את הצד השלישי.
סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת נדחית.
כיון שהתביעה נגד הנתבעת נדחית ממילא אין אפשרות לחייב את צד ג' בסכום כלשהו.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2019 בעליון נפסק כדקלמן:

להשלמת התמונה נציין כי התכלית של עדוד היצירה מצויה ביחסי גומלין עם ערכים ואינטרסים חשובים נוספים, המשפיעים על זכות היוצרים ומושפעים ממנה: חופש הביטוי של המשתמשים ביצירות, קידום ערכים חברתיים רצויים כגון חינוך, מדע ושוק תחרותי, ואף שקולי יעילות, חיסכון ותיקון "כשלי שוק" שעלולים להתגלע בשוק זכויות היוצרים.
האם יש לקבוע כי פירסומת השוואתית – באופן כללי, באופן המתייחס רק לתדמית, או בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו – אסורה מכוח דיני ההתעשרות הבלתי הוגנת, גם כאשר לא נעשה שימוש בסימן המסחר של המתחרה? הסוגיה של פירסומת השוואתית אינה בגדר שאלה נקודתית ביחס למקרה או סוג מקרים, אלא תחום עצמאי, המוסדר באירופה בחקיקה ייחודית, שאליה הפנו המערערות כאמור לעיל.
האם המשפט העברי מכיר בקניין רוחני בכלל, ובזכויות יוצרים בפרט? האם שימוש בלתי הוגן ביצירה אסור? ומה טעם הדבר? יש להודות כי ההסטוריה משפיעה על התשובות לשאלות אלה.
...
תמונה זו מביאה למסקנה כי למחוקק פתרונים.
לגופו של עניין, אין צורך להאריך ונפנה לטענות שהועלו משני הצדדים, כמו גם לכלל של אי-התערבות ערכאת הערעור בפסיקת ההוצאות, כדי לדחות את שני הערעורים בנקודה זו. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור.
כמותו אף אני סבור כי דינם של הערעור ושל הערעור שכנגד – להידחות; אך לא הכל צחוק ולא לעולם חוסן: אין בפסיקתנו כדי לסתום את הגולל על הכרה באפשרות שבפּרודיה, בנסיבותיה, תהא הפרה של זכויות יוצרים.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2021 בעליון נפסק כדקלמן:

שני הפוסקים אינם רואים בדיני הקניין מקור אפשרי לאיסור על שימוש בסימן מסחר של אחר, אולם בעוד שרבי חיים פלאג'י מכיר בפגיעה במוניטין כראש נזק שמצדיק להטיל איסור משפטי על שימוש בסימן – הרב טננבוים מתקשה לראות בדיני הנזיקין מקור לכך.
אמנם הוצגה תמונת האריזה, אך הצגת אריזה – ולו "אפרורית", כלשון שאנל, ואיני קובע כך – אינה הוכחה קונקרטית של חשש לפגיעה בתדמית בשמיה של שאנל.
...
לסיכום, מעמדו של סימן המסחר במשפט העברי מוכר, להלכה והלכה למעשה.
סוף דבר, ובכפוף לקביעות לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם הכרעה במחלוקת העובדתית שעניינה חשש משינוי תכונות הבושם בעת העברתו לבקבוקונים בידי המשיבה, ולמתן פסק דין משלים.
כאמור לעיל, חשש משינוי תכונות הבושם עלול להוביל למסקנה כי הופרו סימני המסחר של שאנל, וכי הסייג של שימוש אמת אינו עומד למשיבה.

בהליך המרצת פתיחה (ה"פ) שהוגש בשנת 2013 בשלום הרצליה נפסק כדקלמן:

יפים לעניין זה דבריה של כב' הש' חיות בע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה (ניתן ביום 19/02/2012), אשר אף המבקשים הפנו לפסק דין זה בסיכומיהם: "אכן, ההגנה על הקניין מפני פגיעה יש לה מעמד חוקתי (סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו; ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221 (1995)). יחד עם זאת, בעלים של נכס ובכלל זה נכס מקרקעין, אינו נהנה מאוטונומיה מוחלטת בבואו להגן על החזקתו בנכס ואין לו זכות בלתי מסויגת ל"שרירות בעלים" (ראו למשל: יהושע ויסמן דיני קניין - בעלות ושתוף 26-27, 42-45 (1997) (להלן: ויסמן - בעלות ושתוף); חנוך דגן קניין על פרשת דרכים 27-37 (2005)).
מנגנון מאזן ברוח זו הנותן ביטוי לעיקרון תום הלב אנו מוצאים בסעיף 14 לחוק המקרקעין, הקובע כי "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר" וכבר נפסק כי סעיף זה מבטא את עיקרון "איסור השמוש לרעה בזכות", אשר ניתן לראותו "כבנה של דוקטרינת תום-הלב" (רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי, פ"ד נב(4) 625, 632 (1998)".
כמו כן, המשיבה מצרפת תמונה של המחסנים של שני הצדדים משנת 1979 (נספח ה' לתצהיר עדות המשיבה).
...
אשר על כן, אני מקבלת את התביעה במובן זה שאכן המבקשים זכאים ל- 43 מ"ר נוספים ע"מ להשוות את שטחם לשטחה של המשיבה בהתאם לצו הרישום.
אולם, אין זה מידתי ליתן בידי המבקשים את הסעד אליו עתרו בעתירה זו. משכך, אני קובעת כי הסעד יבוא לידי ביטוי בפיצוי כספי ולא בחלוקה בעין כפי שמבוקש בעתירה זו. סוף דבר: אין מחלוקת, כי בהתאם לצו הרישום הצדדים הינם בעלי זכות שווה בגובה של 50% כל אחד מהרכוש המשותף.
בהתאם לאמור לעיל, אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי יש ליתן ביטוי לזכותם ל- 43 מ"ר נוספים בדרך החלוקה מחדש כמבואר מעלה, אלא יש ליתן פיצוי כספי בעבור חלק זה. לאור האמור לעיל, הצדדים ישלחו תוך 14 יום ממועד מתן פסק הדין שם של שמאי מוסכם בכדי שיבצע הערכה כספית לחלקת המקרקעין המדוברת.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו