איסור שימוש ברכב כעונש על עבירות תעבורה

מאידך גיסא, הוצגה הגישה לפיה אין מניעה להשתמש בסעיף 32 ובסעיף 39 לפסד"פ, בעבירות תעבורה לצורך חילוט הרכב: כך למשל בדברי כב' הש' בנג'ו בבפ"מ (חיפה) 2657-08-09 סמנדו יחיאלוב נ. מדינת ישראל: "לגישתי לסעיף 32 לפסד"פ תחולה על עבירות תעבורה בכל הנוגע לתפיסת רכב ומניעת שימוש בו, ואין הוראת סעיף 57א לפקודת התעבורה מהוה הסדר ספציפי השולל את תחולת סעיף 32 לפסד"פ. יחד עם זאת, אציין, כי לגישתי, תחולת סעיף 32 לפסד"פ - באשר לתפיסת כלי רכב בעבירות תחבורתיות - מסוייגת רק לאותם מקרים חמורים במיוחד בהם קיימת תשתית ראייתית לסיכון חיי אדם או פגיעה ברכוש עקב נהיגה פרועה ומסוכנת". ובפסק דין שניתן בעת האחרונה בבש"פ 3434/21 יוסף אלנאשף נגד מדינת ישראל, שם ציין בית המשפט העליון, באימרת אגב, הדברים הרלוונטים לחילוט רכב בעבירות תעבורה: "... על רקע האמור, יש לברך על כוונתה של המדינה לגבש הנחיה משטרתית מעודכנת אשר תסדיר בצורה מפורטת את אמות המידה לתפיסה וחילוט של כלי רכב במקרים של עבירות תעבורה, ובכלל זאת באופן קונקריטי באירועים הנוגעים למשקל חורג של רכב מסחרי." (ראה גם: ה"ת 5615-06-09 אלקסלסי נ' מדינת ישראל; בבפ"מ 6670-06-11 מסס נ. מדינת ישראל).

"   וכך נכתב בהמשך הדברים: "במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במילחמה הקשה בקטל בדרכים." ובעפ"ת (מרכז) 46096-11-20  עפר שמור נ' מדינת ישראל, נכתבו, הדברים הבאים: "ההוראות הנוגעות לסמכותו של בית המשפט לתעבורה לידון על פי סעיף 57ב לפקודה בבקשות הנוגעות לאיסור השמוש המינהלי הניתן על ידי קצין מישטרה על פי סעיף 57 א לפקודה, ובמתן הוראות של איסור שימוש במקרה של הרשעה בעבירת תעבורה לפי סעיף 57ג לפקודה המאפשרות השבתת הרכב עד תקופה של 120 ימים, "בנוסף לכל עונש אחר", דנות בהפעלת סמכויות הרתעה שיש עימן סנקציות עונשיות; לפיכך, עסקינן בהוראות הנוגעות להליך הפלילי, המעניקות משקל בכורה לצורכי הרתעה ומניעה, גם במחיר פגיעה בזכות הקניין של בעל הרכב, ופגיעה כלכלית נלווית, לעיתים קשה.

...

בהינתן הדין כמפורט והעובדות שהוכחו בפני, לא אוכל לקבוע, במידת ההוכחה הנדרשת, כי המבקשת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת בעלותו הממשית של המשיב 2 ברכב או בהוכחת מסירת הרכב על ידי המשיבה 1 למשיב 2 לצורך ביצוע העבירה ועל כן בקשתה של המדינה לחלט הרכב נדחית.

דומני כי אם בנסיבותיו של תיק זה היתה המבקשת מבססת ראיותיה בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין ולא היתה מגישה כתב אישום הסותר טענותיה כנגד המשיבה 1, דין הבקשה היה חילוטו של הרכב.

לסיכום – הנני דוחה בקשת המדינה לחילוט הרכב.

העבירה שביצע נהג מטעם המבקשת היא עבירה המצויה בתוספת השביעית של פקודת התעבורה והיא מקימה מכח החוק זכות לקצין מישטרה (ואף לשוטר שאינו קצין) להורות על איסור שימוש ברכב בו נמצא משקל החורג ב-15% מהמשקל הכולל המותר של הרכב, קל וחומר כאשר שקילה מצאה חריגה גבוהה של 27.6%.

בע"ח 12673-10-17 חרוב סוהייב נגד מדינת ישראל , קבע בית המשפט המחוזי בירושלים בהחלטה מנחה את הדברים הבאים: "הינה כי כן, תכליתו של סעיף 57 הנה הרתעתית, ולא עונשית. אין מטרתה להוסיף על עונשו של העבריין, אלא להרתיע. וכלל, אין היא מתייחסת לעבריין הנוהג ברכב, אלא לבעל הרכב, שיש לו שליטה על הנעשה ברכב ו/או שעשוי להשיג תועלת מבצוע העבירה.

...

וראו בהקשר זה דברי בית המשפט בב"ש (מחוזי ב"ש) 22261/09 אלי ריבוח נ' מדינת ישראל (17.12.2009): "התכלית החקיקתית הנוגעת לסעיף 57 לפקודת התעבורה היא למנוע מסוכנות מיידית הנובעת מביצועה של עבירת תעבורה המנויה בתוספת השביעית, אשר בוצעה עם רכב מסוים, ולהרתיע נהגים מביצועה. התכלית ההרתעתית מוכחת כשלעצמה מהעובדה, כי ניתן להשבית רכב שבעליו לא עבר כלל את העבירה ולא נשקפת ממנו כל מסוכנות". המסקנה מהאמור לעיל, היא שככלל אין בסיום ההליך העיקרי, כדי להביא לביטול צו איסור השימוש באופן אוטומטי, שכן אין זיקה בין ההליך העיקרי, המתייחס לנהג, לבין איסור השימוש, המתייחס לבעל הרכב.

מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה לפיה אין כל טיעון או נימוק ממשי שהעלתה המבקשת על פיו עומדת היא באחת ההגנות הקבועות בחוק, ולכן אני מחליט לדחות את הבקשה.

הבקשה נדחית.

סעיף 57ב (ג) לפקודת התעבורה : (ג) בית המשפט רשאי לבטל את הודעת איסור השמוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השמוש, בתנאים או ללא תנאים, אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת, ולענין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב.

השבתת הרכב אינה עונש על חשבון, ויש לשקול את המסוכנות העתידית הנשקפת מהשמוש ברכב ואת הסיכוי להישנות העבירות בעתיד.

...

לאור האמור לעיל הנני מורה קיצור תקופת ההשבתה, כך שתעמוד על 18 ימים שיחלו להימנות החל מיום ההשבתה 15.2.21 ועד ליום 4.3.21.

כתב האישום הנאשם הורשע, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן בו יוחסו לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה בנגוד להודעת איסור שימוש ברכב - עבירות על סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ועל סעיף 67 רישא וסיפא לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א -1961.

האיסור הפלילי על סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה הנו אחד האמצעים להתמודדות עם תופעה חמורה זו, ורף הענישה החולש על העבירה משלים את המאמצים למיגורה.

...

בשים לב לכל האמור לעיל, בדבר הערכים החברתיים שנפגעו, היקף הפגיעה בהם ומכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, לרבות עצמת הסיכון, טיב המעשים בהם נקט הנאשם, הנהיגה בעוד רישיונו פסול, משך המרדף ומיקומו, והנזק המצומצם שנגרם בפועל, ולאור מדיניות הענישה הנוהגת, אני סבור כי לצד מעשיו של הנאשם יש לקבוע מתחם ענישה הנע בין 27 ל-54 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית בדמות מאסר על תנאי, קנס ופסילת רישיון הנהיגה לפרק זמן משמעותי.

מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח ממצאי התסקיר.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 33 חודשים, בניכוי ימי המעצר - מיום 9.8.20 ועד יום 23.9.20.

עפ"ג (מחוזי ת"א) 9608-09-22 טויל נ' מ"י (28.10.22) נדחה עירעורו של מי שהורשע, בהתאם להודאתו, בבצוע שתי עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, שתי עבירות של גניבת רכב, נהיגה פוחזת, שתי עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה (מעולם לא הוציא), נהיגת רכב ללא ביטוח, שבוש מהלכי משפט, הפרעת שוטר בעת מילוי תפקידו ואיסור שימוש ברכב מנועי ללא ביטוח.

בית המשפט המחוזי דחה את העירעור והתייחס לעבירת הנהיגה הפוחזת בציינו כי "העבירה של נהיגת רכב בפזיזות, יכולה להתבטא בקשת רחבה של מצבים. בקצה האחד נימצאות ההתנהגויות העולות אך במעט על עבירות תעבורה ובקצה השני נימצאות ההתנהגויות הטומנות בחובן סכנה ממשית לאדם, הקרובות באופיין הפיזי לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. ובהתאם, הענישה המוטלת נעה על פני מינעד שבין מאסר בעבודת שירות ועד ל- 30 חודשי מאסר בפועל". עפ"ג (מרכז) 28565-10-14‏ ‏ עוד נ' מ"י (14.12.14) הורשע המערער על פי הודאתו בבצוע עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, חבלה במזיד ברכב, שימוש ברכב בלא רשות נהיגת רכב מנועי ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח.

...

עפ"ג (מחוזי מרכז) 61853-01-13 דעמה נגד מ"י (7.4.13) נדחה ערעורו של המערער אשר הורשע בביצוע עבירות של גניבת רכב, נהיגה פוחזת, הפרעה לשוטר וכניסה לישראל שלא כדין, ונדון ל - 15 חודשי מאסר בפועל .

בשים לב למכלול הנתונים, בכלל זה קיומו של נזק בגין נהיגתו הפוחזת של הנאשם ובהינתן כי מדובר בשתי כניסות לישראל המלוות בשתי עבירות כנגד רכבים, וכל זאת לצד העבירות הנוספות שבוצעו והשיקולים הצריכים לעניין, אני קובעת את מתחם העונש ההולם בין 24 חודשי מאסר ל-36 חודשים, לצד רכיבי ענישה נלווים.

סוף דבר לאור האמור, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 24 חודשים.