איסור שיווק מוצרים בארה"ב לפי אכיפת פסק חוץ

כפי שביארתי בהרחבה בחוות דעתי בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, התכלית הסובייקטיבית של חוק איסור הונאה בכשרות, קרי – כוונת המחוקק כפי שהיא משתקפת היטב מן ההיסטוריה החקיקתית, מלמדת כי איסור ההטעיה המעוגן בו מוסב כלפי עצם כשרותו של המזון; תכליתו של החוק היא לוודא כי מוצר המוצג ככשר אכן כשר הוא, וזאת באמצעות הענקת 'מונופול' לרבנות הראשית במתן תעודות הכשר (פסקות 48-37, ו- 54 לחוות דעתי).

ואולם, הדמיון בינינו לבין ארה"ב מוגבל; אחד הקשיים בעמדה השמרנית שם הוא שיש לא מעט מצבים אשר אין כל משמעות לגביהם באמירת ה"כוונה המקורית", שהרי נושאים רבים שעל סדר יומה של החברה המודרנית לא היו בנמצא כלל בעת קבלתה של חוקת ארה"ב בשלהי המאה הי"ח – למשל, נושאי רפואה שונים, עינייני קנין רוחני ועוד ועוד.

ואולם, חרף חשיבותם הרבה של העקרונות הפרשניים האמורים, פעמים רבות קריאה מהימנה של התכלית הסובייקטיבית עלולה להותירם מחוץ לגדרי הפרשנות של דבר החקיקה.

כך, פותחו ברחבי העולם מנגנונים אסדרתיים מגוונים להבטחת הפיקוח על כשרות המוצרים המשווקים לציבור ואכיפתו, חלקם שונים מהאסדרה שאומצה בארץ (ראו: Shayna M. Sigman, Kosher Without Law: The Role of Nonlegal Sanctions In Overcoming Fraud Within the Kosher Food Industry, 31 Fla.

...

אולם סבורני כי אין חשש שמצב זה יביא להטעיית צרכני הכשרות, שאותה ביקש חוק איסור הונאה בכשרות למנוע.

שנית, סבורני כי אין כל מניעה שהמשיבה 1, כגוף מנהלי המחויב בעקרונות השוויון והבטחת חופש הדת, תאמץ אף היא אפיקי כשרות נוספים, ההולמים מנהגים של קהילות נוספות – ולדידי יהיה הדבר לברכה.

אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש בהכרה ב"שער השלישי" כדי להגשים את חופש הדת ואת האוטונומיה של מי שאינם מעוניינים להסתמך על ההשגחה הדתית שמספקת המדינה, ואין בו כדי להקים חשש להטעיה צרכנית בדבר כשרותו של מוצר מזון כלשהו.

לדבריו, כדי לבסס עילה לכאורה בגין אפליה על התובע להוכיח כי (1) הוא חבר בקבוצה מוגנת; (2) הוא ניסה להיתקשר בחוזה לקבלת שירותיו של מקום אירוח צבורי; (3) סירבו לתת לו שירותים אלה; וכן (4) השירותים הועמדו לרשותם של אנשים במצב דומה מחוץ לקבוצה המוגנת.

בית משפט בטקסס רשאי לסרב להכיר בפסק דין של בית משפט זר אם אותו פסק דין "נוגד את תקנת הציבור" של טקסס או של ארה"ב. בעניינינו מציין המומחה כי הצדדים הסכימו שהעסקה ביניהם תהיה כפופה לדיני טקסס ובטקסס שוררת תקנת ציבור איתנה המקנה עדיפות לחופש החוזים.

בקשת המשיב לאישור התובענה כייצוגית עניינה של בקשת האישור בתוכנית ההטבות אשר משווקת על ידי אתר האנטרנט "הוטלס קום". על פי האמור בבקשת האישור, המבקשת מציעה "תוכנית נאמנות" כך שלאחר 10 הזמנות שיבוצעו באתר יהיה זכאי הלקוח ל"לילה חינם".

לטענת המשיב, היתנהלותה של המבקשת עולה בין היתר כדי אפליה אסורה, הפרת חוזה, הפרת חובה חקוקה (בין השאר בהתאם להוראת סעיף 3(א)(1) לחוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, התשס"ו–2006), אי־גילוי נאות והטעיה, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות ופגיעה באוטונומיה של חברי התוכנית הישראליים.

לעניין שיקול האכיפה נקבע בין היתר כי "...בפסיקת בית משפט זה טרם גובשה עמדה אחידה באשר לאופן בו יש להתייחס לשיקול יעילות הבצוע והאכיפה של פסק דין במסגרת הדיון בשאלת הפורום בו תדון התובענה" ( שם פסקה 8) ובהמשך ".. לטעמי, שיקול יעילות האכיפה צריך לקבל משקל מסוים במסגרת מכלול השיקולים שנדונו לעיל. עם זאת, אינני סבור שיש בו, כשלעצמו, כדי להכריע את הכף לכאן או לכאן במסגרת הדיון בשאלת נאותות הפורום" (שם פסקה 9).

...

לטענת המבקשת, יש לדחות את בקשת האישור על הסף מחמת אי־הוכחת הדין החל.

בנסיבות העניין מסקנתי הינה כי המשיב כשל לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח את הקיפוח הגלום לשיטתו בדין הזר.

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל מצאתי לקבל את בקשת המבקשת לסילוקה על הסף של בקשת האישור.

המשיב ישלם למבקשת הוצאות בקשה זו בסך כולל של 20,000 ₪.

זאת, במיוחד לאחר שנימצא כי מבקש 1 הפר את צו המניעה הזמני למצער בשני מקרים, כמפורט בפסק הדין מיום 1.2.2009, שניתן במסגרת בקשת המשיבה לאכיפת הצוו הזמני לפי פקודת ביזיון בית המשפט (בש"א 20273/08).

משמע, המבקשים עותרים לביטולו של צו האוסר עליהם לייצר מוצרים מזויפים או לשווקם, ומבקשים מבית המשפט להכשיר המשך מעשים כאלו.

למשיבה ניתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום, לשם אכיפת הצוו הזמני בארה"ב, עליו לא ערערו המבקשים - יהיו טעמיהם לכך אשר יהיו.

...

אולם, אין בפיהם של המבקשים אף לא דוגמה אחת לביסוס טענתם זו. יתרה מכך; בהחלטתו על מתן הצו קבע בית המשפט, כי אין להיעתר לבקשת המשיבה במתכונתה המלאה, אשר נועדה למנוע מהמבקשים להתחרות במשיבה.

הצו שניתן בסופו של דבר ניתן במתכונת מצומצמת מאוד, בהסכמת המבקשים.

לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

בהתאם לסמכותו לפי סעיף 17 (ב) לחוק הגנת הצרכן, חתם שר התעשייה והמסחר, ביום 21.10.2003, על צו הגנת הצרכן (סימון טובין), התשמ"ג – 1986, לפיו נאסר על המשיבות ויצרניות ומשווקות נוספות של מוצרי טבק, לעשות שימוש במונחים mild, light, ultra light, low tar ודומיהם או סימון שיש בו כדי לירמוז כי מוצר הטבק מזיק פחות ממוצרי טבק אחרים.

ביום 21.3.2003 ניתן בבית המשפט של מחוז מדיסון במדינת אילנוי, ארה"ב, פסק דין בעיניין Sharon Price Vs. Philip Morris Incorporated (להלן: "עניין שרון") בו נקבע כי פיליפ מוריס הונתה את קהל צרכני סיגריות לייט בארצות הברית, בכך שבאופן אקטיבי גרמה להם להאמין כי סיגריות לייט מסוכנות פחות מסיגריות רגילות.

תכליתו של חוק תובענות ייצוגיות לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, שיפור ההגנה על זכויות, קידום מימוש זכות הגישה לבית המשפט, אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו, מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין וניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות (סעיף 1 לחוק).

הטעה סעיף 2 (א) לחוק הגנת הצרכן, קובע: "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההיתקשרות בעיסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעיסקה (להלן – הטעה);..." ביחס להוראה זו נקבע בעיניין תנובה (פסקה 25 לפסק הדין של כבוד השופטת אסתר חיות): "האיסור על הטעה וחובות הגילוי והסימון שהוטלו על עוסקים בחוק הגנת הצרכן כמפורט לעיל, נועדו להגשים את אחת המטרות המרכזיות שביסוד החוק והיא - מסירת מלוא המידע הדרוש לצרכן על מנת שיוכל להיתקשר בעיסקה היתקשרות מושכלת המבטאת באופן אמיתי את העקרון בדבר חופש ההיתקשרות בחוזים (ראו: עניין לנגברט: 175 , **** פרידמן ונילי כהן חוזים (כרך א תשנ"א) לעיקרון תום הלב על פי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 החל על העוסקים והמשתקף אף הוא בחובת הגילוי ראו עניין לנגברט 175 – 176)" לתשובת משיבה 2 צורף תצהירו של מר אלן קסמן (להלן: "מר קסמן"), בו מיפרט מר קסמן את הנסיבות שהביאו לייצור ושיווק סיגריות דלות עטרן וניקוטין.

אולם, נוכח מסקנותיי עד כאן איני רואה צורך לקבוע מסמרות בעיניין זה. לטענת המשיבות, הפרסומים על אריזות הסיגריות המשווקות בישראל נעשים בכפוף לחוקים, תקנות וצוים וככל שמדובר בפרסומים על אריזות הסיגריות לייט הנטענים להיות מטעים חוסות המשיבות תחת ההגנה הקבועה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין, לפיו "בתובענה שהוגשה על עוולה, חוץ מרשלנות, תהא הגנה שהמעשה שמתלוננים עליו היה לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן...". נראה לכאורה שהפרסומים על אריזות סיגריות נתונים לפיקוח ואפשר שיש בסיס לטענת המשיבות, אולם נוכח מסקנותיי עד כאן, גם בעיניין זה איני רואה לנכון לקבוע מסמרות.

...

אלא שאף לטענת ד"ר איטקין שכאמור אינה מקובלת עליי נוכח ממצאי הסקר בחוות דעתה, רק 50% עד 60% מקרב מעשני סיגריות לייט הוטעו לחשוב שסיגריות לייט פחות מזיקות לבריאות מסיגריות רגילות.

סוף דבר הבקשה נדחית.

נוכח הממצאים והקביעות כאמור, אני דוחה את תביעתם האישית של המבקשים.

החלטת הפסקת היתקשרות זו נבעה, לדברי הנתבעת, מבצוע שימוש מחסרי אסור של התובע באתר אשר חורג מההסכם בין הצדדים והמפר את הוראותיו.

במסגרת בקשתה של הנתבעת לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות בינלאומית מכוח סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), הנתבעת ביקשה מבית המשפט לאכוף את הוראות אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ.

מאחר שהמבקשת היא חברה זרה, המשווקת את שירותיה גם לקהל לקוחות בישראל, הרי שלסברתי, גם בעניינינו, יש לראות בתניה בדבר מקום השיפוט והדין החל, משום תניה מקפחת בחוזה אחיד.

היעלה על הדעת כי בית האופנה יקבע בחוזה אחיד שלקוחה הרוכשת שמלה בכיכר המדינה יכולה לתבוע אותו רק לפי הדין הצרפתי? האם עסק קטן המסתייע בשרותי הסניף הישראלי לעיצוב מודעה יידרש להתדיין לפי הדין החל במדינת ניו יורק, ארה"ב? חוסר הסבירות שבאפשרות זו כל כך מובהק, שכמעט ולא הצלחנו לאתר בפסיקה הישראלית ניסיון להתבסס על תנייה שכזו" ובהמשך פסק דינו אף חידד כבוד השופט את קביעתו זו בהאי לישנא: "ומדוע, ישאל המקשה, שלא נאפשר לחברה הזרה המנהלת עסקים בישראל להתנות בחוזה אחיד מול לקוחותיה בישראל, בין אם הם אנשים פרטיים ובין אם עסקים קטנים, שדין זר הוא שיחול על העסקה בין הצדדים? מדוע לא יוכל היקב האיטלקי, בית האופנה הצרפתי או חברת הפירסום הניו יורקית הפותחים שלוחה בישראל לקבוע כי גם על המוצרים והשירותים שהם מספקים בישראל חל הדין האיטלקי, הצרפתי או הניו-יורקי, לפי העניין? ככלות הכל, ברור שמבחינתם יש להחלה כזו יתרון, שהרי בקיאים הם בדין החל במדינת מוצאם, ואין הם בקיאים בדין הישראלי; שהרי נוח להם לנהל את כל פעילותם על פי דין אחד, ולא על פי דינים שונים. ועל כך אשיב למיקשה, מאחר שקביעה כזו היא מקפחת; היא אינה מידתית; היא אינה הוגנת ואינה ראויה אל מול הלקוחות; היא מקנה לספק הגנה החורגת מהנדרש לצורך שמירה על האינטרסים הלגיטימיים שלו מול ציבור לקוחותיו. וכל זאת מדוע? מאחר שהלקוח הבודד, בין אם הוא אדם פרטי ובין אם עסק קטן, אינו יכול לדעת מהו הדין האיטלקי/הצרפתי/הניו-יורקי, לא בעת כריתת החוזה ולא בעת התגלעות הסיכסוך, ואין לידרוש ממנו לברר דין זה בבואו לבצע קנייה בישראל (להבדיל מקנייה ברומא, פריז או ניו יורק); מאחר שההכבדה הכרוכה בהוכחת דין זה במסגרת היתדיינות בישראל היא משמעותית, ואין הצדקה להטילה על לקוח המצוי בישראל ואשר ביצע את העסקה בישראל; מאחר שההסדרה של התקשרויות חוזיות צרכניות מסוג זה בתחומי מדינת ישראל צריכה להתבצע על פי הכללים שהגדיר המחוקק הישראלי, ולא על פי אלה שנקבעו על ידי המחוקקים האיטלקיים, הצרפתיים או האמריקאים." באותו עניין נקבע כי מדובר בתנייה מקפחת, אף אם ההיתקשרות היא בין התאגיד הזר ל"עסק קטן".

...

מטעמים אלה דין הבקשה להידחות.

אין הנדון דומה לראיה, ושעה ששוכנעתי כי במקרה דנן מדובר בהסכם משתמש העונה על הגדרת חוזה אחיד, הרי שפרט מהותי זה משליך, באופן ישיר, על תניית הבוררות שנקבעה בהסכם המשתמש שנכרת בין הצדדים ומכאן מצאתי כי יהיה נכון לבטלה.

על כן, הבקשה נדחית.