איננו מקבלים את הטענה, שכן אין איסור על סיכום על ערכי נטו (ראו פס"ד הנ"ל), וכי לא עלה בידה להוכיח הסכמת הצדדים לשכר בערכי ברוטו, כל זאת שעה שהיא טוענת לשכר מינימום.
למען הסר ספק, נציין כי התובע לא טען שמדובר בתביעה על תשלום עבור עבודה בימי חג ואין מחלוקת שהנתבעת אינה פתוחה בשבת.
עיון בתלוש שכר האחרון של התובע (עמ' 49 לנספחי תצהיר התובע), מעלה שלא בוצע תשלום פדיון חופשה במסגרת "גמר חשבון", ובהיעדר כל ראיה אחרת מצד הנתבעת, טענה זו נדחית על ידינו.
גם טענת הנתבעת לעניין ההתיישנות נדחית מהטעם שזכות התובע לפדיון חופשה בגין תקופת העבודה הראשונה, שהסתיימה באוקטובר 2016, התבקשה פחות משלוש שנים קודם להגשת התביעה (ביום 1.9.19), וכך בודאי גם ביחס לזכות לפדיון החופשה בגין תקופת העבודה האחרונה.
מימי החג שבטבלה יש להביא בחשבון רק את אלה שחלו במהלך תקופת העבודה שבה הכרנו – שמסתכמים ל- 17 ימי חג (ולא 54 כפי תביעת התובע), בסך 320 ₪ עבור כל יום חג (8 X 40), כך שבסך הכל זכאי התובע ל- 5,400 ₪ ברכיב זה.
בטרם נחתום, נציין כי לא נעלמה מאיתנו טענת הנתבעת כי התובע הודה כביכול כי ניתנה לו חופשה בתשלום במהלך חגי הפסח בתקופת עבודתו, אך לאחר עיון בהפניה לחקירתו של התובע בנקודה זו (עמ' 21 ש' 11) לא התרשמנו שהתובע הודה בכך, ולכל היותר הוא ציין כי לעיתים הוא התבקש לעבוד בתשלום במהלך חגי הפסח (וזאת בשונה מקבלת חופשה בתשלום).
...
בעניין קבלן, שנסיבותיו העובדתיות דומות, נפסק כי לא עלה בידי העובד להרים את נטל השכנוע, אף שהציג סרטון המתעד את פעילות האפייה בבית העסק והמעסיק נמנע מלהעיד, ובית הדין קבע, מפי חברתנו חני אופק-גנדלר, כך:
"בנסיבות העניין לא הרים המערער את נטל השכנוע, וזאת משני טעמים שהינם שני צדדים של אותה המטבע: ראשית, המערער מבקש לבודד את פעילות האפייה המתבצעת בקומה השנייה ולמקד אך בה את הזרקורים. אולם הבחינה של עיקר העיסוק צריכה להיות כוללת, קרי בחינה משולבת של פעילות האפייה המתבצעת בקומה השנייה והפעילות המסחרית המתבצעת בקומה הראשונה. מנקודת מבט רחבה זו נראה כי עסקינן במעין מסעדה או סוג של בית אוכל, האופה אך חלק ממוצריו וחלק נעזר בבצק מוקפא. לצד ממכר המאפים מוכר בית העסק גם גלידות ומצויה בה גם עמדת טוטו. בנסיבות אלה, ומתוך ראייה של מגוון פעילות המעסיקה, העובדה שנעשית במקום גם פעולת אפייה, כשלעצמה, אינה מספקת כדי להפוך את העסק למאפייה. שנית, אף אם נמקד את המבט בפעילות האפייה הרי שנתון זה, כשלעצמו, אינו מספיק להרמת נטל השכנוע. זאת, כיוון שלא הרי אפייה שתכליתה שיווק כהרי אפייה לממכר ישיר לצרכנים המבקשים לאכול במקום, לצד פעילויות מסחריות נוספות המבוצעות במקום, ולכן כאשר נערכת אפייה לשתי המטרות עולה הצורך באפיונה של התכלית הדומיננטית. הנה כי כן, הנתון בדבר קיומה של פעילות אפייה בקומה השנייה, כשלעצמו, אינו מוביל בהכרח למסקנה כי עסקינן במאפייה, ובהינתן יריעת המחלוקת במקרה זה, נדרשת תשתית ראייתית נוספת לצורך ביסוס מסקנה זו. העדרה של תשתית כאמור פועל לחובת המערער, אשר על שכמו מוטל נטל השכנוע. לאור זאת, החלטנו לדחות את הערעור כנגד אי החלת צו ההרחבה בענף המאפיות"."
משדחינו את טענתה כי סיכמה עם התובע על שכר מינימום, ממילא גם דין טענת הקיזוז הזו להידחות;
שלישית טענת הקיזוז השלישית מבוססת על טענת הנתבעת לפיה התובע נטש את עבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת, ועל כן היא זכאית לתשלום פיצוי בגין כך. משקבענו כי התובע הוכיח שפוטר, הרי שדין הטענה להידחות.
סוף דבר
התביעה נגד הנתבעת מתקבלת בחלקה, ועליה לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000 ₪.
כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 12,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.
