איסור נהיגת אופנועי ים בחופי הים

בית המשפט נידרש להכריע בשתי סוגיות עיקריות במסגרת הכרעת הדין: האם הנאשם נסע ברכב מסוג סיטרואן פרטי בצבע אפור מס. רשוי 68-683-59 והחנה אותו בתוך המים כמיוחס לו בכתב האישום, בנגוד לסעיף 2 לחוק והאם יש ביסוס ראייתי לטענתו של הנאשם כי אין איסור חוקי לנהוג בתחום המוכרז בחוף דוגה וכי הוא לא נהג בחוף הים כעולה מסעיף 1 לחוק איסור נהיגה בחוף ים. האם עומדת לזכות הנאשם שבמקרה שבפני הטענה להגנה מן הצדק לאור העובדה שהיתה לו תקלה טכנית באופנוע ים, והאם עומדת לו טענת זוטי דברים שהרי לטענתו חנה הרכב למספר דקות בלבד.

...

במקרה זה, אני סבור כי יש לקחת לקולא עברו הפלילי הנקי של הנאשם.

לאור האמור לעיל ולאחר ששקלתי מצבו הכלכלי של הנאשם שאינו חריג לחומרה (ואשר לא הוגשו אסמכתאות כלשהן בעניינו) אני קובע כי מתחם העונש ההולם כולל קנס הנע בין 1000 ועד 5000 ₪ וכן חתימה על התחייבות כספית.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 2,500 ₪ או 25 ימי מאסר תמורתו.

על פי כתב האישום, ביום 9.10.17, בחוף "האון" הנמצא בצדה המזרחי של הכינרת, נהג המערער או העמיד או החנה כלי רכב מסוג נגרר אשר נשא על גבו כלי שיט מסוג אופנוע ים, בתוך תחום רצועת חוף הים, במרחק של כ-30 מטרים מקוו שפל המים, ובתוך תחום מאה המטרים האסורים לפי החוק בנהיגה, בחנייה ובהעמדת רכב.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

על כן, הערעור נדחה.

העירעור השני הוא ערעור בתיק ע"פ 2206-09-13 על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום בקריית גת (כב' השופטת נועם חת מקוב) בת"פ 40899-01-12 מיום 30/7/13, שלפיהם הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, נהיגה (נסיעה וחניה) בחוף הים, בנגוד לסעיפים 2 ו-7 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, והוא נדון לקנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו ולהתחייבות בסך 10,000 ש"ח להמנע מבצוע העבירה שבה הורשע (להלן: "העירעור השני").

המערער אישר כי הניח שמשייה על גבי לוחית הרשוי של רכבו כדי שהפקחים "יצטרכו לרדת למטה ולא לצלם אותנו מרחוק". המערער ציין כי רכבו נמצא במרחק 10 מ' מהים, וכי הוא וקבוצתו ישבו בחוף הים של עריית אשדוד וכי "כל עוד מותר לנו להוריד רכבים לחוף הים ונתנו לנו זכותי להוריד את הרכב שלי ולהוריד את האופנוע שלי ולהוריד את הציוד שנימצא בתוך באוטו." בית משפט קמא הרשיע כאמור את המערער ובהכרעת הדין נומקה ההרשעה, בין השאר, כדלהלן: מוצגים ת/3 ות/8 מראים, על פי נ.צ., כי רכבו של הנאשם היה בתוך השמורה.

...

בדיון בערעור הוסיף בא כוח המשיבה כי שני המקומות, הן בערעור ראשון והן בערעור השני, סמוכים אחד לשני, ושניהם יחד סמוכים לאותו מקום שבו מותר להוריד כלי שיט לים, אך לא מדובר באותו המקום: "אחד הוא בתוך השמורה והשני סמוך לו והוא מחוץ לגבולות השמורה ושניהם ביחד לא נמצאים באותו תחום שעיריית אשדוד הסדירה, אישרה ושילטה לצורך הורדת כלי השיט לים ולצורך זה בלבד". דיון והכרעה בשני הערעורים לאחר בחינת פסקי דינו של בית משפט קמא וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין שני הערעורים להידחות.

אשר על כן, הערעורים נדחים, והכרעות הדין וגזרי הדין של בית משפט קמא (בשני התיקים מושא הערעורים) יעמדו בעינם, ללא כל שינוי.

על אף שהדבר הוזכר לעיל, יודגש שאין רצף זמנים בין עזיבת האופנוע ועליו כהנא וורדיניאן את בריכת אפק בשעה 18:22 ועד "הופעתו" שוב בשעה 19:01 – והפעם כשהוא בדרכו אל המסעדה בחוף הים של קרית ים. כפי שנראה מיד, האופנוע "הופיע" בשנית – כשהוא יוצא משכונת צור שלום לכביש 4 (חיפה-עכו) בדרכו צפונה לכוון כללי המסעדה שבחוף הים.

בנוגע לשתי הקסדות השחורות שנמצאו במקום המעצר, כהנא מסר כי באותו יום הוא לא הגיע עם קסדה, והוסיף כי ה"חבורה" שלו נהגה לעשות שימוש משותף בקסדות ("כל החברים שלנו יכולים להשתמש באותן קסדות, אני למשל אין לי אופנוע ואין לי קסדה שלי ספציפית, אז אני יכול יום לקחת ממישהו, מזה קסדה יום מזה קסדה, כל יום ממישהו אחר" - עמ' 794).

. ועוד באותו הקשר - לו טענתו לעיל של ורדיניאן היתה נכונה, במובן זה שרק עם עלותו לדוכן העדים היתה נגלית לכהנא, לראשונה, גירסתו של ורדיניאן; יש להניח כי היינו חוזים באחד משני התרחישים הבאים (או שניהם גם יחד) – או שכהנא שהיה בתא העצורים היה קופץ בשמחה ופורץ בבכי נוכח העדות המזכה מבחינתו; או שהיה תוקף את ורדיניאן שלא דאג לחלצו מבור האסורים קודם לכן ובמקום זאת אפשר לכהנא להמצא בסכנת מאסר עולם.

...

בנסיבות אלו, החשד הראשוני כלפי מהימנות גרסת כהנא, מקבל חיזוק של ממש, וכאשר לחשד זה מצטרפות כל הפרכות, אי ההתאמות וחוסר ההיגיון שבגרסת כהנא כפי שפורטו בהכרעת דינו של השופט ליפשיץ, המסקנה המתחייבת היא כי גרסת כהנא הינה גרסת כזב שהומצאה רק לאחר שהלה בחן את כלל הראיות, וניסה "לייצר" גרסה שתשלול את אשמתו.

בעניין זה אני סבור כי נוכח מארג הראיות המוצק שפורט היטב בהכרעת הדין של השופט ליפשיץ, המבסס את אשמת הנאשמים, אין צורך בהשלמת הפאזל הראייתי בנוגע לשאלת המניע, וביהמ"ש לא נדרש לקבוע מסמרות בשאלה זו. כפי שנקבע לא אחת "מניע אינו מהווה חלק מיסודות העבירות בהן עסקינן והמדינה אינה נדרשת להוכיח את קיומו" (ע"פ 9306/20 מארון ברגות נ' מדינת ישראל (29.4.21) פסקה 15).

ש. מנדלבום, שופט סוף דבר, הוחלט פה אחד להרשיע את הנאשמים כדלקמן: · את הנאשם 1 – מאור כהנא, בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיפים 300(א)(2)+301 לחוק העונשין, בנוסחו טרם תיקון 137 לחוק; · את הנאשם 2 – אריאל ורדיניאן, בסיוע לרצח לפי ס' 300(א)(2)+ס' 31 לחוק העונשין, בנוסחו טרם תיקון 137 לחוק; · ואת שני הנאשמים יש בנוסף להרשיע בעבירות בנשק (נשיאה והובלה), לפי סעיפים 144(ב) רישא וסיפא+29 לחוק; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 244+ 29 לחוק.

כבר נקבע על ידי כי הוכח שהנאשם הוא שנהג את האופנוע על שפת הים, כאשר העדים העידו כי הלכו "ליד שפת הים" (עמ' 35, שורה 7 לפרוט') ולקביעתי, בנסיעתו כך נהג בנגוד לקביעות הסעיף 2 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, תשנ"ז – 1997.

...

הנני קובעת כי לא הוכחה מעורבותו של הנאשם עצמו בהגשת התובענה ובהעלאת טענות המרמה.

אשר על כן, הנני מחליטה לזכות את הנאשם מן העבירות של מסירת ידיעות כוזבות ונסיון לקבלת דבר במרמה, בניגוד לקביעות הסעיפים 243 + 415 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות של נהיגת רכב ללא רשיון נהיגה וביטוח, נהיגת רכב בקלות ראש ונהיגת רכב מנועי בחוף הים, בניגוד לקביעות הסעיפים 10 א' + 62 (2) לפקודת התעבורה + סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי + סעיף 2 + 7 לחוק איסור נהיגה בחוף הים, 1997.