איסור לשכור עובדים חלופיים בעת שביתה

כתב-הערבות עשה את נתבע 2 "ערב לקיום התחייבויות השוכר על פי הסכם זה בערבות מלאה, בלתי מותנית, סופית ובלתי חוזרת לתשלום כל הסכומים שיגיעו למשכירה על פי התחייבויות השוכר על פי הסכם זה". בתביעתה אשר לפנַי הלינה התובעת על הפרתו של הסכם-השכירות בידיה של נתבעת 1, במובן של אי-תשלומם של דמי-השכירות במלואם ובאי-פינויו של המושכר במועד, המתחייב מן ההסכם.

אין לחייבו בדמי-שכירות ראויים בגין החודשים שלאחר מכן, וזאת אפילו לא עלה בידיה של התובעת להשכיר את הנכס לשוכר חלופי ולגבות עבורו דמי-שכירות.

שנית, ובהמשך לטענה הראשונה, נטען כי היה על התובעת להקטין את נזקיה ולפעול להשבתה של השליטה במושכר לידיה זמן רב קודם שהיא עשתה זאת בפועל.

מובן כי אסור לתובעת לגבות מכל אחד מן הנתבעים יותר מהסכומים, הנקובים בפסק-הדין שניתן נגדו; אף לא לגבות איזה מן הסכומים בכפל.

...

לפי החומר שבכתובים ולאחר הישיבה מיום 12.11.2020 הגעתי לכלל-מסקנה כי אין להיעתר לבקשתו של נתבע 2 להתיר לו להתגונן מפניה של תביעה זו, שהוגשה בסדר-דין מקוצר.

סעיף 11.3 הנזכר קבע לתובעת זכות, במקרה של אי-היענות לדרישתה לפינוי, "לפַנות על חשבונו של המשכיר [צריך להיות: השוכר] את המושכר". "על חשבונה" של השוכרת, נתבעת 1 ובהתאם "על חשבונו" של הערב לחובותיה, נמנית כל הוצאה, שהוצאה בהגשתה של תביעה לפינוי מושכר, בניהולה ובהוצאתו לפועל של הציווי השיפוטי אשר ניתן בה. העובדה כי בסעיף 6.3 להסכם נקבע פיצוי מוסכם – בשיעורם של דמי-השכירות עד לסיומה של התקופה החוזית, אינה גורעת מן המסקנה הזו.

ממסקנה זו לא ייגרע דבר אפילו יונח לנתבע זה לבוא בשעריו של בית-המשפט ולנהל לפניו את פרשתו מראשית ועד סוף.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת, בתוך 15 ימים מיום שקיבל לידיו פסק-דין זה, את סכום-התביעה – 194,127 ש"ח; עוד הוצאות-משפט בסך של 3,000 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 27,300 ש"ח. איחור בביצועו של פסק-דין זה יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום-החיוב האמור ועד למועד-התשלום בפועל.

התובע עתר לפצוי בסך 120,000 ₪ בגין השבתת עסקו למשך ארבעה חודשים על פי מפתח של 1,000 ₪ ליום בגין עלות השכרת מנוף על פי חוות דעת השמאי מטעמו.

עוד יש לזכור כי אין מדובר בתביעה בשם החברה או כמיופה כוחה, אין מדובר בתביעה נגזרת וסעיף 22 לפקודת הנזיקין אוסר על המחאת הזכות לתרופה בשל עוולה בנזיקין.

זאת ועוד, מאחר שהנזק הנטען בתביעה חושב על בסיס עלות שכירת מנוף חלופי ליום היה על התובע להוכיח כי שכר מנוף ואת ההוצאות עבור השכרתו בפועל, אך הלה לא הגיש כל ראיה לכך ואף לא טען כי שכר מנוף חלופי, כך שלא ניתן להתבסס על תחשיב זה כראיה לנזק שניגרם לחברה – ובודאי שלא לתובע – עקב ההשבתה הנטענת של העסק.

...

אבל אני הוצאתי שמן מהמערכת וראיתי שיוצא משם נוזל לבן, פירושו מים ושמן, זה יוצא חלבי, זה מה שגרם לשיבוש עבודה של המנוף, בגלל זה הרמתי טלפון לבודק המוסמך, ראיתי לוודא שאכן בדק אותו בעבודה, נראה לי שלא בדק אותו בעבודה.

עוד יש לזכור כי התובע העיד שהיה זקוק למנוף ולמשאית לצורך הפעלת עסקו וכי עיכוב מסירתו גרם לו נזקים אדירים, כך שהבהילות בקבלתו יכולה להיות מוסברת בכך ובמצב זה ייתכן שלא רצה להביא למחלוקות שיגרמו עיכובים נוספים ושחרר את שיק הבטחון לאחר שנאמר לו כי המנוף השני תקין ועל פניו נראה כך. על האמור יש להוסיף ולהזכיר כי עסקינן בהליך אזרחי בו נטל השכנוע הנדרש הוא ברמה של מאזן הסתברויות, ולאור עדות התובע ובנו הנתמכות בחוות דעת המומחה מטעמם ובהיגיון פנימי ובהעדר כל ראיה תומכת לגרסת הנתבעים זולת עדות הנתבע 1 בעל האינטרס, אני סבור כי יש להעדיף את גרסת התביעה בנושא זה ולקבוע כי ברמה של מאזן ההסתברויות הוכיח התובע כי גם המנוף השני נמסר כשהוא פגום.

אני סבור כי נוכח כל המתואר לעיל אין סכום הפיצוי לו עתר התובע מופרז ועל כן אני קובע כי הוא זכאי לפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בפרשה זו. סיכום סוף דבר, הגם שמצאתי כי אכן שני המנופים סופקו כשהם פגומים אני דוחה את התביעה בגין מרבית ראשי הנזק לאור העובדה שאין מדובר בנזקים שנגרמו לתובע באופן אישי, ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪ בלבד.

כתוצאה מהפרה זו, נימנעה מהתובעים האפשרות לעבוד במושכר במשך שלושה ימי עבודה מלאים, ובהיתחשב באופי העבודה, בהיות עסקם עסק הנותן שירות ללקוחות והמצריך קבלת קהל, הרי שמניעת שימוש זה מצריכה פיצוי הולם הכולל בתוכו מציאת מקום חלופי וכן רכיב של עוגמת נפש, פגיעה בקשרי לקוחות וכן חוסר נוחות עסקית העולה מכל אלו.

מכאן, שאני פוסק כי הנתבע ישלם לתובעים סך של 1,500 ₪ בגין רכיב זה. ואם במניעת האפשרות להשתמש במושכר עסקנו, הרי שנמשיך בעיניין זה. לטענת התובעים, בשל עבודות שיפוצים שונות אשר נעשו במושכר בקיץ שנת 2016 (חודשים יולי ואוגוסט), הרי שנמנעה מהם האפשרות להשתמש במושכר באופן סדיר במשך 21 ימי השבתה.

באשר לתמונה אשר נתלתה על קיר החדר – סבור הנתבע כי אין הגבלה כזו או אחרת בחוזה שכירות המשנה האוסרת עליו לתלות תמונות בחדר הישיבות, ועל כן הוא דוחה את טענתם של התובעים לעניין זה, מה גם, שלעיתים היה מוצא על ריצפת חדר הישיבות את התמונה הנ"ל או תמונות אחרות כאשר הן זרוקות על הריצפה (עמוד 224 שורות 8-10).

...

לסיכום, סבור הנתבע כי מעולם, כאמור, לא האזין, ולא הקליט, וככל שצולם "המרחב הציבורי המשרדי" בו השתמש מי מהתובעים, הרי שאין בכך פגיעה בפרטיות או האזנת סתר מאחר והגדרתו של המקום אינה "רשות הרבים". ראשית, נעסוק בשאלה העובדתית.

בעניין זה אציין אף החלטתה של חברתי כב' השופטת מ. בנקי (תא"ח 4177-04-18) אשר בחרה שלא להטיל הוצאות בתביעה לפינוי מושכר אשר עמדה בפניה, תוך שאף היא הייתה מודעת לריבוי ההליכים ולהדדיותם, ולא בכדי עשתה כן. סוף דבר הנתבע ישלם לתובעים סך של 22,140 ₪ , וזאת עד ליום 1.9.21, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית.

כמו כן, ישלם הנתבע את הוצאותיהם של התובעים (שכ"ט עו"ד והוצאות משפט) בסך של 5,500 ₪ אשר ישולמו אף הם עד למועד זה. מזכירות – נא לשלוח פסק דין זה לצדדים.

התובע טען כי בנוסף, עת הגיע למקום מצא כי תאורת הגינה דלוקה ביום, כי המזגן פועל עם חלונות פתוחים ולכן הושבת והתיקון עלה 800 ₪ וכי הנתבע הכניס בעלי חיים לדירה או לחצר בנגוד להסכם - סעיף 9ד. התובע טען כי בעקבות ההפרות החוזרות סיכם עם הנתבע לפנות את הדירה בתוך חודשיים ולדאוג לשוכר חלופי על מנת להקטין את הנזקים.

באשר לטענת התובע כי הנתבע הכניס בעלי חיים לדירה ולחצר בנגוד לסעיף 9ד להסכם , ולתמונה של מכלי אוכל לחתולים בבית שצורפו לתיק, אשת הנתבע נחקרה ונשאלה מדוע הכניסו בעלי חיים למרות שהדבר אסור לפי ההסכם והשיבה, כי מדובר בחתולת רחוב שקבלה להכנס לאכול ולצאת (עמ' 6 שורה 29).

...

האם התובע זכאי לתשלום דמי שכירות בגין שלושה החודשים עד למציאת שוכר חלופי: לאחר שמיעת העדויות בפני ועיון בכל חומר הראיות שהוגש לתיק הגעתי למסקנה כי התובע אינו זכאי לתשלום דמי שכירות עד למציאת שוכר חלופי ואנמק.

סעיף 19 להסכם השכירות קובע כי "לא קיים השוכר תנאי מתנאי הסכם זה או התחייבות כלשהי המוטלת עליו על פי הסכם זה או לא קיים אותם במועד, זכאי המשכיר או בא כוחו, מבלי לפגוע בכל זכות שבידם, לבטל את ההסכם ובין היתר לתבוע פינוי מידי של הדירה". נוכח המסקנה לעיל לפיה הנתבע הפר את ההסכם, זכאי היה התובע - המשכיר לבטל את ההסכם ולתבוע פינוי של הדירה , וכך הוא עשה.

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכום של 1,615 ש"ח ( בהתאם לסעיף 16(ט) לעיל) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, וכן, אגרות בית משפט בסכום של 778 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו ועד התשלום המלא .

את טענת התובע כי נגרם לו הפסד של 15 ימי עבודה בהם לא החזיק ברכבו או ברכב חלופי – יש לדחות שכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.

לפיכך, אני דוחה את דרישת התובע בעיניין זה. עוד טוען התובע בכתב התביעה כי הוא הוציא מכיסו סך של 8,700 ₪ בגין שכירת רכב למשך 20 ימים בהם היה לטענתו הרכב מושבת, במוסך.

משכך, ובהיעדר אינדיקאציה או ראיה לסכום שהוציא התובע בגין שכירת רכב חלופי בעת שרכבו תוקן במוסך – דין התביעה להדחות גם ביחס לראש נזק זה. אשר לטענת התובע כי הוא זכאי לפצוי בגין נזק שאינו ממוני (עגמת נפש) – הרי שמעת שנדחתה תביעתו, על כל ראשיה האחרים, ונקבע כי הרכב לא היה פגום, התקלות שהתגלו ברכב, בהיקפת ובחומרתן – סבירות, והתובע לא הוכיח גם נזקים עקיפים שנגרמו לו, הרי שאין מקום לפצות את התובע גם ביחס לראש הנזק הלא ממוני.

...

משכך, ובהעדר אינדיקציה או ראיה לסכום שהוציא התובע בגין שכירת רכב חלופי בעת שרכבו תוקן במוסך – דין התביעה להידחות גם ביחס לראש נזק זה. אשר לטענת התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני (עגמת נפש) – הרי שמעת שנדחתה תביעתו, על כל ראשיה האחרים, ונקבע כי הרכב לא היה פגום, התקלות שהתגלו ברכב, בהיקפת ובחומרתן – סבירות, והתובע לא הוכיח גם נזקים עקיפים שנגרמו לו, הרי שאין מקום לפצות את התובע גם ביחס לראש הנזק הלא ממוני.

סוף דבר : נוכח המפורט לעיל, אני דוחה את התביעה.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות (לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסכום כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.