איסור התקנת וו גרירה ברכבים

התובע טוען כי ביום 24.12.2017 היתקשר אליו שוטר ודיווח לו כי רכב הנתבעת נסע לאחור ופגע ברכבו באמצעות וו גרירה שהיה מותקן בחלקו האחורי של רכב הנתבעת, בזמן שרכבו עומד בחניה.

בדוח זה נרשם תחת "פרטי המקרה", בין היתר: "רכב חונה בין שתי מכוניות שכניראה פגע בהם במהלך החניה הרכב כולו פתוח שתי הדלתות פתוחות". כמו כן, נכתב תחת פרטי הטיפול בארוע: "בהגיעי למקום הבחנתי במאזדה 3 אדומה שחנתה במקום כאשר חלקה האחורי פגע בחלקו הקידמי של טיוטה קורולה, הנהגת שהיא אינה בעלת הרכב טענה כי היא הגיעה בלילה ולא הייתה חניה במקום, אבל לא רצתה להשאיר את הרכב במקום אסור, היא אמרה כי היא חזרה להשאיר את השם והנייד שלה לבעל הרכב, וממש כעסה מדוע מישהו היתקשר למישטרה לדיווח על זה כי לדעתה למישטרה יש דברים דחופים יותר וזה לא מעניינה נזק בין כלי רכב, אין טפול מידי בעל הטיוטה זומן למקום דרך אישתו שענתה לנייד שלה נהגת המאזדה לוקחת אחריות על הנזק.

...

כמו כן, שוכנעתי כי הנתבעת אכן הציעה לתובע סכום כסף בגין הנזק, או לכל הפחות, שתיקח את רכב התובע לפחח שלה, ואיני מקבל את הסברה כי הצעתה באה באופן פילנתרופי במטרה לסייע לתובע, אלא בדיוק ההיפך הגמור.

אשר לטענת הנתבעת, לפיה אינה הבעלים של הרכב ולכן, כביכול, אין עילת תביעה נגדה, הרי שדין הטענה להידחות.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: 6.1.

מטעמי זהירות טענה, כי רכבה פגע קלות ברכב התובעת שעמד לפניו, ונהג התובעת החמיר את הנזק בכך שלאחר הפגיעה נסע לרחוב הסמוך תוך שהוא גורר עימו את רכב הנתבעת, כשחזיתו תקועה בתוך וו הגרירה של רכב התובעת.

לטענתו, הנתבע הנו תושב ישראל ובהתאם לתקנה 567א לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), אסורה היתה עליו הנהיגה עם רישיון נהיגה זר בלבד ועל כן, אין הפוליסה תקפה ואין הנתבעת חבה חבות ביטוחית כלפי התובעת.

...

התובעת טענה כי שילמה תגמולי ביטוח בסך של 21,674 ₪ ועל הנתבעים לשאת בסכום זה. בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת, נטען כי דין התביעה כנגדה להידחות.

התאונה לאחר ששמעתי את נהג רכב התובעת, ראם אילוז ואשתו שהיתה עימו, אפרת אילוז, כאשר הנתבע לא העיד, מצאתי לקבל את גרסתם לתאונה.

עדות זו, כאמור לא נסתרה, העדים העידו באופן אמין וברור ועל כן הנני מקבלת את גרסתם ודוחה טענת ההגנה לפיה נהג התובעת הגדיל את הנזק בכך שגרר את רכב הנתבע תחת המתנה לגרר במקום.

סוף דבר לאור כל האמור, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של 21,674 ₪ בתוספת אגרת בית משפט כפי ששולמה, הוצאות העדים כפי שנפסקו ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪.

השמאי העריך את ירידת הערך לרכב "שכן איסור התקנת וו גרירה מהוה פגיעה בביקוש והיצע בדבר רוכש מרצון למוכר מרצון וזאת בשיעור 5.50% מערך הרכב" (סעיף 7 לחוות הדעת) וכן קבע כי אי יכולת התקנת וו גרירה אחורי מהוה ירידת ערך בסך 7,626.5 ₪.

...

לאחר עיון בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להתקבל.

אני סבורה, כי המקרה שלפנינו מצריך התערבות ערכאת ערעור, שכן לא היה מקום לקבל התביעה בגין רכיב של "ירידת ערך צרכנית" – מושג שאינו קיים בדין הישראלי.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל.

נציג הנתבעת טען, כי התובע לא שאל במפורש בעיניין זה , ולכן גם לא הועמד נושא זה על הפרק בבדיקת הרכב המוצע לו , עוד טען כי אין כאן "ירידת ערך" ברכב כי זהו ערכו כחדש כפי שהוא חסר יכולת וו הגרירה ,עוד הוסיף כי בכל מצב גם העגלה בה התובע משתמש אינה מותרת גם לא ברכב בעל האפשרות להתקנת וו הגרירה.

איני מוציא מכלל אחריות את בני הזוג התובעים , שכן אלו ובעיקר התובע , לא שאלו במפורש ולא העמידו את הגרירה כעניין מהותי, לא ביטלו את העסקה עת נודע להם על כך , עת ראו את הרישיון ובו איסור וו הגרירה , עת הבינו טרם המסירה או אף במסירה ומיד עם קבלת הרכב והרישיון , כי לא יוכלו לעשות שימוש בוו הגרירה ככל שהיה מהותי ומרכזי במטרת רכישת רכב זה .

...

מגיע אני למסקנה מסתברת כי , אכן לא שאל במפורש, אך אופן וניהול העסקה חייבו התייחסות מצד נציג המכירות של הנתבעת להיבט זה .

הגעתי לכלל מסקנה , כי הגם שמונח "ירידת הערך" מסור דרך כלל, לירידת ערך לרכב בעל ערך נקוב שניזוק או נגרמה לו זו עת תבוקש מכירתו ,ומבלי להיכנס לניתוח סוגי "ירידת ערך " " טכנית" או "מסחרית " , ולמרות שמלכתחילה רכב זה אינו בעל רכיב שימוש זה , בתכונותיו, ולפיכך ירידת הערך אינה במובן זה ,עדיין קיימת " ירידת ערך צרכנית " - אי התאמה צרכנית בין המבוקש והנדרש לבין המוצע ללא מצג שלם ראוי בנסיבות מקרה זה , וכימותו של הפסד זה מחויב המציאות כאילו הוסר ממנו , כאותו רכיב שהוחסר עתה ו"היה צריך להיות כלול " בעיני התובע , מה ערכו וכיצד יבחן נזקו . לאי התאמה זו יש ערך כספי בשל השימוש המבוקש. מידע זה היה בידי הצד המיומן המוכר . מנגד ועל פי חוות דעת מומחה מטעם התובע , נתון זה של העדר יכולת התקנת וו גרירה , משליך על מכירת הרכב, שוק הרכב , הנאה מהרכב , ושימוש מלא בהשוואה לשאר דגמים יקרים יותר ופחות כדוגמת הרכב שהיה כבר בשימושו של התובע לפני העסקה מושא התביעה .

לאור האמור , הריני מורה כדלקמן : הנתבעת תשלם לתובעים יחד סך של : 5,027 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד פסק הדין .

נוסף לאמור ונוכח הסכום שנפסק , ושאר פרמטרים לעניין זה , תשלם הנתבעת הוצאות משפט בסך של : 800 ₪ .

לשם ביצוע העבירות הצטיידו הנאשם ושותפיו ברכב מוביל ששמש ללווי הגנוב אל מחוץ לשטחי ישראל ובכלי רכב בהם מותקן וו גרירה השייכים למשפחת הנאשם– רכב מסוג איסוזו בבעלות אביו ורכב הלנדקרוזר מושא הבקשה.

בנוגע לרכב הלנדקרוזר הגיעו הצדדים לידי הסכמה כי הרכב יוחזר למבקש בכפוף לאיסור דיספוזיציה והפקדת סך של 15,000 ₪.

...

בהמשך לכך נדחה הדיון בבקשה בהתאם לעתירת המבקש וכן בשל המלחמה, כך שבסופו של דבר התקיים הדיון ביום 22.1.24 במסגרתו העיד המבקש לעניין בעלותו ברכב ונשמעו טיעוני הצדדים בעל פה. מטעם המשיבה הוגש דו"ח תנועה מיום 22.2.22 ממנו עולה כי הנאשם נהג ברכב לאחר ביצוע העבירות ובטרם נעצר וכן הודעת המבקש במשטרה מיום 23.2.22.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להתקבל ואילו דין בקשת החילוט להידחות.

לאור האמור, לא מצאתי להיעתר לבקשת החילוט ואני קובעת כי הרכב יישאר בחזקתו של המבקש.