בסעיפים 22א(ב) ו-(ג) לחוק, פרי תיקון מס' 20, נקבעו 2 מדרגות לישכה"ט המאקסימאלי המותר עבור טפול בתביעה שאושרה כתוצאה מן ההחלטה המנהלית על ידי מי שאינם עורכי דין, כאשר המדרגה הנמוכה העוסקת במצב בו – "ניתנה ההחלטה המינהלית, ולאחר מכן נכרת הסכם שכר הטירחה והוגשה התביעה לרשות המוסמכת" הועמדה על 473 ₪ + מע"מ שהם 553 ₪, והמדרגה הגבוהה יותר העוסקת במצב בו – "נכרת הסכם שכר הטירחה והוגשה התביעה לרשות המוסמכת, ולאחר מכן ניתנה ההחלטה המינהלית" הועמדה על 949 ₪ + מע"מ שהם 1,110 ₪.
בבג"ץ ידיד נקבעו, בין היתר, הקביעות העקרוניות הבאות (שנויי הגופן במקור) –
"תכליתו של החוק ראויה גם ראויה היא. בתיקון זה ביקש המחוקק למנוע גביית שכר טירחה מופרז מניצולי שואה, לעתים עד כדי יצירת נטל כלכלי של ממש על הניצולים, שאף הוביל לנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד חלקם. גביית שכר טירחה מופרז, אף אם חוקית היא, לעולם אינה צודקת – קל וחומר בנדון דידן. נִתֵּן אל לבנו, כי התגמולים בהם עסקינן נועדו לפצות את הניצולים בגין אותן רעות רבות וצרות אשר מצאום בימי המילחמה הקשים, פיצוי שאין בו ולוּ מעט מזעיר כדי לכפר ולהקל על סבלם הרב. לדאבון הלב, תחת אשר ינהגו בהם ביתר הגינות וביתר חמלה, היו מי שראו לנצל ניצוֹלים ובקשו להתעשר על חשבונם. לכך אמר המחוקק – לא עוד. למעשה, קריאת העתירות מלמדת כי העותרים אף הם אינם חולקים כי תכלית זו ראויה. אלא שהעותרים לא דקו פורתא בטענותיהם לעניין זה, אשר אינן מופנות נגד תכליתו של התיקון, אלא נגד האמצעים שננקטו לשם השגתה." (פסקה 35 לחוות דעת כב' השופט נועם סולברג אשר אומצה פה אחד)
עוד נקבע –
"התוצאה המעשית המבוקשת בגדרי התיקון היא כי חלק הארי של התגמולים המשתלמים לניצולים יִוותר בסופו של דבר בידם, דבר אשר ייטיב מטבע הדברים את מצבם הכלכלי. ואולם, זו אינה תכליתו של התיקון. תכליתו היא מניעת פגיעה בלתי-הוגנת מצד אי-אלו גורמים אשר ראו לנצל ניצולי-שואה. ההטבה הכלכלית היא פועל יוצא של התיקון, אך לא היא שעומדת במרכזו. תכליתו של התיקון, איפוא, עניינה בעשיית צדק עם הניצולים; תוצאתו היא הטבת מצבם הכלכלי." (שם, פסקה 36)
המשיך בית המשפט העליון וקבע –
"עיון בתמלילי הדיונים שהתקיימו בועדת החוקה מלמד כי לפני המחוקק הונחה תשתית עובדתית מספקת, אשר די בה כדי לבסס את הקשר הרציונלי כדבעי. כך, מדבריהם של נציגי הרשות לזכויות ניצולי שואה לפני הועדה, כמו גם מעדויותיהם של משתתפים נוספים עולה, כי ניצול לרעה של ניצולי שואה מצד מטפלים בתביעות הוא בגדר תופעה של ממש, ואין מדובר בתלונות בודדות בלבד. תשתית עובדתית זו נפרשה גם לפנינו בתשובתה של באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, אשר עמדה על שיטות הפעולה הפוגעניות בהן נקטו מטפלים בתביעות בחסות העמימות הנורמאטיבית שנהגה עובר לחקיקת התיקון. די בזה כדי להניח את דעתי בדבר קיומו של יסוד עובדתי המצדיק את השמוש באמצעים הקבועים בתיקון." (שם, פסקה 39)
וקביעה אחרונה רלוואנטית ונדרשת לדנן –
"משעה שהוברר כי קיימת במחוזותינו תופעה מקוממת של ניצול קשישים ניצולי שואה, רובצת לפתחנו החובה למגר תופעה זו בבחינת "ובערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז).
הטענה עליה התבססו הנתבעות בהגנתן היא על פי סעיף 8(א)(3) לחוק הקובע כי אם המטפל יטען לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט כי ההשבה בלתי צודקת יכריע בית המשפט בתביעה בשים לב לכך שגביית עודף שכר הטירחה לא הייתה אסורה במועד הגבייה ולמידת הפגיעה שתגרם למטפל ככל שתאושר תביעת ההשבה.
העובדה שההחלטה המנהלית ייחדה מועד ספציפי לכל מי שתביעתו הוגשה קודם אליה אינה משנה את הכלל המהותי שנקבע בה – החל גם ביחס לתובע ושעל פיו הוכר כניצול – והוא עצם ההכרה בזכאות יהודי לוב לפצוי ללא הצורך בניהול הליך מורכב, גם אם ההחלטה מבחינה בין מועדי התשלום בפועל עבור מי שתביעתו היתה כבר תלויה ועומדת קודם ליום 1.4.10 למי שהגישה לאחריו.
...
טענות הצדדים
לטענת התובע יש לקבל את תביעתו ולהורות לנתבעות להשיב השבה מלאה של שכה"ט העודף כך שגובה ההחזר יעמוד על סך של 5,937 ₪.
במצב דברים זה אני סבור כי הותרת שיעור ההשבה של 40% על כנו יהיה בו משום הענקת פרס לנתבעות שניסו לנצל באופן בלתי ראוי את ההליך המשפטי גם כלפי התובע דכאן, לפחות מאז מתן פסק הדין בע"א 61044-05-18, על מנת להשיב לו בחסר ומשהלה בחר להמשיך ולעמוד על המגיע לו זכאי הוא להשבה בשיעור גבוה יותר.
על כן, לטעמי יש מקום להשבה בשיעור גבוה יותר מ-40%, אך לא השבה מלאה לאחר שאין חולק כי במועד כריתת הסכם שכה"ט לא היה שיעור שכה"ט שנקבע בו אסור ומאחר שהתובע התקשר בו מרצונו החופשי וגם נוכח מחדלו האמור במהלך ניהול הליך זה.
האמור נכון הגם שעל פי פס"ד בלולו, אשר אושר בבית המשפט המחוזי, נקודת המוצא היא השבה מלאה, אך לאור שלל פסקי הדין שניתנו בהקשר זה ושיעור ההשבה שנקבע בהם סבור אני כי יש להעמיד את שיעור ההשבה במקרה זה על 60% משכה"ט העודף.
לאור קביעתי כי יש להעמיד את שיעור ההשבה על 60% משכה"ט העודף אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, להשיב לתובע סך של 3,562.20 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.11.16 – היינו מתום 60 יום מיום קבלת מכתב הדרישה של התובע אליהן ביום 4.9.16 (ראו נספחים י"א8-6 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע), וכן שכ"ט עו"ד המשקף את מכלול השיקולים שנקבעו בתקנות ובפסיקה בהקשר זה בהתאמה לעובדות המקרה דנן בסך כולל של 3,500 ₪.
