איסור הפליה במועדון לילה על רקע דתי

במועדון פועל מדי יום חמישי בשבוע, ערב "מוסיקה שחורה". הארוע מפורסם במרשתת, לרבות באתר "פייסבוק", כארוע שהכניסה אליו היא על פי רשימות בלבד, וכך היה גם בלילה המדובר.

המצע המשפטי – הוראות החוק, החזקות שנקבעו בו ומטרתו סעיף 3(א) לחוק קובע כי אין להפלות אדם על רקע השתייכותו לקבוצות סוימות באוכלוסיה, ובין היתר על רקע לאומו, גזעו או השקפתו הדתית: "מי שעיסוקו באספקת מוצר או שירות צבורי או בהפעלת מקום צבורי, לא יפלה באספקת המוצר או השרות הצבורי, במתן הכניסה למקום הצבורי או במתן שירות במקום הצבורי, מחמת גזע, דת, או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות, או לבישת מדי כוחות הבטחון וההצלה או ענידת סמליהם". ברע"א 197/16 קיס נ' ק.צ. יחסי ציבור ויזמות בע"מ (26.1.2016) (להלן: "עניין ק.צ יחסי ציבור"), קבע כבוד השופט ע' פוגלמן את הדברים הבאים: "חוק איסור הפליה נועד להיתמודד עם התופעה השלילית של הפליית אדם על רקע מוצאו, מינו, השתייכותו הדתית, נטייתו המינית ויתר העילות המנויות בסעיף 3 לחוק. החוק ביקש "להקנות לכלל האוכלוסייה הזדמנויות שוות בהנאה ממוצרים, משירותים וממקומות המיועדים להיות פתוחים לציבור הרחב" (דברי ההסבר להצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות צבוריים, התש"ס-2000, ה"ח 370..

לא עלה בידי התובע להוכיח את אחד החזקות הקבועות בחוק, וממילא, אף אם היה עולה בידו לעשות כן, הצליחו הנתבעים לשכנע כי ההתנהלות אל מול התובע לא נבעה מטעמים פסולים הנגועים בגזענות, אלא שיקפה מדיניות כללית המופנית כלפי כל באי המועדון, מבלי קשר לדתם או למוצאם.

...

אני מקבלת את גרסת הנתבע 2 בנוגע לאי שמירת מצלמות האבטחה, והסברו, כי סבר כי יש בידו זמן מספיק לקבל תיעוד זה, אף כי בפועל התברר כי התיעוד נשמר למשך פרק זמן קצר יותר, מקובל עלי.

נוכח כל האמור, דין התביעה להידחות.

ערעור על פסק הדין נדחה, לרבות חיובו שם בהוצאות בסך 12,000 ש"ח. במסגרתו, התייחס בית המשפט המחוזי בתל אביב לשאלת ההוצאות וקבע את הדברים הבאים: "בשולי הדברים אציין, כי בית המשפט קמא לא דחה את התביעה, בשל היותו של התובע תובע סדרתי על פי החוק. עצם העובדה שהתובע הוא תובע סדרתי, איננה מובילה לדחיית תביעות שהוא מגיש, כאשר מוכחת עילת תביעה ראויה. בית המשפט קמא, אזכר את היותו של התובע תובע סדרתי, על מנת לנמק מדוע יש לחייבו בהוצאות משפט הולמות, כאשר תביעתו נדחית וכאשר נמצא כי אין בה ממש. לא מצאתי לנכון להתערב גם בנוגע לסוגיית ההוצאות" (ע"א 3909-11-16 (ת"א) קיס נ' א.ס קוביס בע"מ ואח' (7.12.2017)).

לפיכך, בסופי שבוע, בשעות הלילה, מגיעים למועדון מבלים רבים יותר מאשר הקיבולת המותרת.

חוק זה קובע לגבי כניסה למועדונים כדלקמן: "3.(א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות צבורי או בהפעלת מקום צבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השרות הצבורי, במתן הכניסה למקום הצבורי או במתן שירות במקום הצבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או הורות." כלומר, חוק זה אוסר על הנתבעים להפלות את התובע בכניסה למועדון על רקע היותו ערבי או על רקע היותו גבר.

...

יתרה מזו, לעתים ניתן לבסס מסקנה עובדתית על עצם ההמנעות מהבאת הראיה, כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון בעניין ע"א 548/78 פלונית נ. פלוני (פורסם במאגר נבו): "דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." (הדגשה שלי – ג.ה.).

לאור האמור והמנומק לעיל, אני קובע כי הנתבעת בצעה כלפי התובע עוולה אזרחית בהתאם לחוק איסור הפליה.

לפיכך, אני קובע כי הפיצוי בגין העוולה יעמוד על סך של 15,000 ₪.

טענות התובעים: התובעים, ארבעה חברים, שביקשו לחגוג יחדיו ארוע במועדון של הנתבעת 1 (להלן-"המועדון") שהנתבעים 2 ו-3 בעלי מניות בו, בליל 24/12/09 .

על תמיהתם בפניה על כך ששינתה ממנהגה שעה שבעבר אפשרה להם להכנס עם כיפות השיבה בזלול ואמרה: "זה שעד היום הייתי נחמדה אליכם לא אומר שגם היום אני חייבת להיות נחמדה". התובעים טוענים כי דרישתה של המארחת היא בגדר הפליה על רקע דת בהיתחשב גם בכך שלא היתה כל מניעה אחרת מכניסתם למועדון כדוגמת : שכרות, סמים, אלימות, מיגבלת גיל וכיוצ"ב. מכאן התביעה מכוח חוק איסור הפליה לפצוי ללא הוכחת נזק לכל אחד מהתובעים.

...

התובעים, אף לא הביאו להעיד את המאבטח שלגרסתם אמר למכר המשותף שהמועדון נוהג בהפליה על רקע דתי (סעיף 19 לתצהירו של התובע כדורי, סעיף 21 לתצהירו של התובע כהן, עמ' 38 לפרוטוקול) ונדחית גרסתם זו שהיא בגדר עדות שמועה.

לאור קביעותיי בנוגע לדרישה ולאור פרסום דבר הדרישה ע"י התובע מלכיאל ברבים מבלי שהוכח כי הנתבעת 4 השמיעה את דבריה ברבים, נדחית התביעה בעילה של חוק איסור לשון הרע.

חלפו מספר ימים והתביעה דנן הוגשה ובה נטען שהתובע הופלה בכניסה להר הבית על רקע דתו , כי נפגעה פרטיותו וכי הוא עוכב שלא כדין.

בחינת המקרה דנן, בו נתבע פיצוי בגין הפרת חוק איסור השויון מלמדת שהתביעה היא תביעה אזרחית במשפט הפרטי, שכן הפעולות המיוחסות למדינה, הן פעולות עוולתיות, בפעילות שיש לה מקבילה במשפט הפרטי, כפי שכל בעל מועדון ובית עסק אחראי על הכניסה למקום עסקו, כך גם אחראית הנתבעת על הכניסה למקום שבו היא השולטת על אופן הכניסה.

האבחנה בין אנשים עולה כדי הפליה פסולה מקום שאינה מבוססת על שוני רלבאנטי ומהותי לעניין ביניהם וכאשר ההפליה היא מנהג שרירותי של איפה ואיפה שאין לו כל הצדקה (בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר פ"ד מג(2) 501, 508; רע"א 8821/09 פאבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (16.11.11)).

...

העדר אזהרת התובע לבל יפסיק את קריאתו "עם ישראל חי", ככל שהשוטרים היו סבורים שקריאה זו מתריסה בזמן אמת, תומכת במסקנה בדבר העדר סבירות פעולת השוטרים.

מאחר שהייתה חלופה קלה של אזהרת התובע, חלף עיכובו ומאחר שלא הייתה הצדקה לעכב את התובע בעת שעוכב, מתבקשת המסקנה שהעיכוב נעשה תוך התרשלות ולפיכך קמה זכאותו של התובע לפיצוי.

סוף דבר התביעה לפיצוי התובע בשל הפרת פרטיותו ופגיעה בחוק איסור הפליה בשירותים- נדחית.

רקע כללי ועיקר טענות הצדדים לטענת התובע, בתאריך 3.7.2016 בשעות הלילה הוא ביקש לבלות עם חברו במועדון הנתבע.

נמיר מסר בתצהירו גרסה אשר סותרת את חזקת ההפליה, שכן, הוא ציין כי המועדון חרת על דגלו התאמה לכל הציבור הירושלמי, לרבות שומרי כשרות, דתיים וחילוניים; הוא לא פועל בשבתות ובחגי ישראל, כדי להתאים את עצמו לציבור הירושלמי הדתי (סעיפים 5 ו-6 לתצהיר); לפיכך הרבה מהבליינים במועדון הם חובשי כיפות.

בנסיבות אלה, סבורני כי התובע לא הוכיח כי הייתה הפליה נגדו על רקע דתי לפי סעיף 3 לחוק איסור הפליה, וממלא הנתבע סתר את החזקות הקבועות בסעיף 6 לחוק.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי התובע לא הוכיח כי הייתה הפליה נגדו על רקע דתי לפי סעיף 3 לחוק איסור הפליה, וממלא הנתבע סתר את החזקות הקבועות בסעיף 6 לחוק.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.