על בסיס הצפיה בתקליטור ת/3 קבע בימ"ש קמא , כי אין לו ספק שפיטום האווז בדרך זו גורמת לו סבל רב מאחר ואין הבדל בין החדרת צנור לושט האווז עד לקיבתו לבין כפיית האווז ליבלוע מזון המוזרם אל לועו שכן "פעולה פשוטה של לחיצת מקור האווז בכף יד סגורה, למשך זמן מתאים , כאשר בפי האווז מצוי צנור הזנה, כאשר הלחיצה היא סביב הצנור המצוי בתוך מקורו של האווז, כופה ממילא על האווז ליבלוע המזון בלי אפשרות ויכולת להוציאו החוצה. וכל זה לנוכח לפיתת המקור סביב הצנור המצוי בין שני חלקי המקור בכף ידו הלוחצת של הנאשם".
בימ"ש קמא קבע שעצם העובדה שצנור ההזנה קצר ולא חדר לושט האווז אינה מכשירה את המעשה, שכן ההיתעללות וההתאכזרות לאווז היא בעצם הפיטום או ההאכלה בפיטום.
כב' השופטת שטרסברג-כהן (בדעת רוב) בחנה האם פיטום האווזים בא בגדר האיסורים שבסעיף 2 (א) לחוק תוך שימוש במבחן תכלית הפגיעה ומידתיות האמצעי להשגתה וקבעה כי הוראות התקנות סוטות באופן מהותי ממטרות החוק ולכן דינן להתבטל (סעיף 11 לפסה"ד).
...
בד"נ 18/86 מוזס קיסלר נ' מ"י , פ"ד מ(3) 443 , בעמ' 447 קבע כב' הנשיא שמגר כי
"כמוסבר לעיל, ההליכים אינם רגילים ושיגרתיים, כי הם לוקים מעיקרם בחסר בשל העדר יכולתו של הנאשם ליטול בהם חלק על-פי בחירתו והחלטתו החופשית של אדם בריא בנפשו; כך אין, למשל, לדעת, אם שתיקת נאשם בנסיבות כאלה היא תוצאה של החלטה עניינית או תולדה ישירה או עקיפה של המחלה. על-כן קבע המחוקק לא רק מבנה ייחודי של מהות ההחלטות הדיוניות, כמפורט בסעיף 170(א), אלא גם מבנה מיוחד של המבחנים לסיומו של תהליך בירור האשמה: אכן, מחובתה של התביעה להוכיח את האשמה מעבר לכל ספק סביר, ואם לא הצליחה בכך, יזוכה הנאשם. אולם, כאשר מתבררת האשמה של מי שאינו מסוגל לעמוד לדין, בית המשפט אינו מסכם ומסיים את ההליכים, אלא אם אירע אחד משניים אלה: בית המשפט מצא, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או בית המשפט מצא, שהנאשם אינו אשם (ללא קשר להיותו לאו-בר-עונשין).
מסקנה כאמור יכולה לעלות, בשל נסיבות העניין, גם לפני תום בירור האשמה".
אך לצד בחינה יסודית זו בימ"ש קמא התעלם לחלוטין מעדויות המומחים שהובאו בפניו תוך שנימק זאת כך (עמ' 7 להכרעת הדין):
"אני סבור שלצורך ההכרעה שלפני, אין צורך ממשי ומהותי בעדויות מומחים אשר יסבירו ויביעו דעתם באשר לסבל שנגרם לאווזים. אני סבור שלשם הכרעה בשאלה זו, די במראה עיניים של אדם מן הישוב, שהרי כפי שקבעתי לעיל, המבחנים לסבלו של האווז, כמו גם כל בעל חיים אחר, הוא מבחנו של האדם אשר חוזה במעשה על תפיסותיו וניסיון חייו של האדם כמובן".
סבורני, בכל הכבוד, כי בכך נפלה טעות אצל כב' בימ"ש קמא, שכן על פי פסיקת ביהמ"ש העליון שהבאתי לעיל, קיימים שלושה מבחנים לבחינת מעשה התעללות בבעל חיים.
