איסור גביית דמי כניסה לחופי הכנרת

דיון והכרעה לאחר בחינת מכלול הטענות מצאתי כי יש להעתר לבקשה ולתת צו זמני אשר אוסר על המשיבה לגבות דמי חנייה בכניסה לחופים, עד להכרעה בתביעה לסילוק ידה מהמקרקעין.

על רשות האכיפה להקפיד על שמירת יחס זה, כדי להבטיח הפעלה נכונה של הנוהלים והוראות הדין ביחס לכל חופי ישראל, ובכלל זה הכנרת.

...

על רקע האמור לעיל הוגשה הבקשה וניתן ביום 30.6.16 צו ארעי האוסר גביית דמי חנייה בכניסה לחופים.

מקובלת עלי במלואה עמדת המבקשות כפי שהובעה בחוות דעתו של היועץ המשפטי מטעמן במכתבו מיום 8.5.16 כי גביית דמי חניה בחופים אלו, לאור אופיים המיוחד וריחוקם מיישוב, מהווה בפועל גביית דמי כניסה באופן עקיף.

גם הטענה כי קיים היום קו אוטובוס אחר המגיע לחוף לא משנה מסקנה כי יש דרכים חלופיות להגיע לחופים.

מקובלת עלי עמדת המועצה כי ללא חוק עזר המאפשר גביית חניה, שיחוקק באישור משרד הפנים, אין כל דרך חוקית היום לגבות תשלום בגין חנייה ליד החופים.

בית המשפט מצא תמיכה נוספת למסקנות כי מפעילי החניון ניהלו חוף רחצה גם בכך שמפעילי החוף גבו מהמבקרים דמי כניסה לפי מספר הנכנסים, ולא לפי רכב.

בעיניין זה קבע בית המשפט קמא כך: "מעדות דוד נחום והאמור בתצהירים של ראתב ח'טיב ואביהו טל עולה כי מאז שנת 2003 אז הוברר למדינה ולמועצה במהלך סיור שערך נחום דוד בחופי הרחצה של המועצה המקומית מגדל, כי מנוהל שם חוף רחצה לכל דבר ללא אמצעי בטיחות כלשהם לא נערך ע"י המדינה או המועצה כל סיור במטרה לבדוק אם הפעילות המתבצעת במקום השתנתה, באם ציבור המבקרים עדיין ניכנס לרחוץ במי הכינרת, האם מפעיל החוף הציב שירותי הצלה, והאם החניון גודר באופן שמונע מעבר ממנו לחוף הים. שינוי המצב המשפטי של החוף והכרזתו כחוף אסור לרחצה והצבת שלטים בהתאם, אינם צעדים אפקטיביים כפי שפורט לעיל. הם לא שינו דבר מהמצב בפועל..." (סעיף 40 לפסק הדין).

כאן המקום להעיר כי מצב בו המועצה מאפשרת מצד אחד מתן שירותי חוף מוסדרים וגבייה של סכום כסף מכובד בכניסה אליהם, ומצד שני נאסרת הכניסה למים בטענה שמדובר בחוף שהוכרז כאסור לרחצה, היא בבחינת עצימת עיניים מטעם המועצה למצב האמתי השורר בשטח.

...

בחינת הפן הנורמטיבי של חובת הזהירות הקונקרטית מחייבת את המסקנה כי לא היה מקום לקבוע שמדינה סבירה הייתה צריכה לצפות את מקרה הטביעה בנסיבות מקרה זה. פסיקת בית המשפט קמא לפיה אין די בשילוט, כדי למנוע כניסה או שימוש אסורים, מניחה כי הציבור מתעלם משילוט.

התוצאה: התוצאה היא, כי דין הערעורים השונים להתקבל חלקית במובן זה שההורים יחויבו באשם תורם בשיעור 40%, בהתאם, ישונו החיובים האחרים של הנתבעים וצדדים ג' ו- ד'.

כן מתקבל הערעור בכך שהדיון יוחזר לבית משפט קמא, אשר ידון בטענות אביהו טל, כי אינו חייב לפצות את התובעים בשל העדר יריבות ביניהם.

לפיכך, אני סבורה כי אין מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.

הבקשה: לפניי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (חא"י, פרק כ"ג מס' 12, 1929), בה מבקשת המדינה לכוף על המשיבים 1-3 בקנס ובמאסר, ועל המשיבה 4 בקנס, לציית לצוו להפסקת עבודה שהוצא נגדם ביום 6.12.06 על ידי כב' השופט בן-חמו בעת כהונתו בבית המשפט השלום (עפולה) בב"ש 886/06, בנוגע למקרקעין השוכנים בחוף הכנרת, בסמוך לכפר נחום, הידועים כגוש 15652, חלקות 28, 30 ו- 31 ("להלן: "המקרקעין").

המשיבה 4 הנה חברה בבעלותו ובניהולו של המשיב 2, המפעילה את החוף והשמוש במתקניו, לרבות בדרך של גביית דמי כניסה וחניה.

בד בבד הגישה המדינה בקשתה זו לביזיון בית המשפט, ובכך פועלת בנגוד לאמור בהוראת סעיף 255 לחוק התיכנון והבניה, האוסר על מצב של "סיכון כפול". הליכי ביניים נוספים: ביום 27.2.13 הגישו המשיבים בקשה למחיקת הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בטענות של שהוי, העדר בסיס לבקשה בהיות הצוו השפוטי שבבסיסה נמחק ביום 11.2.08 במסגרת ת.פ 105/06, ופעולה בנגוד לאיסור ה"סיכון הכפול" שבסעיף 255 לחוק התיכנון והבניה.

...

די באמור כדי להוביל למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מה גם שאין החלטתי זו סותמת את הגולל בפני המדינה ואין היא מותירה אותה בפני שוקת שבורה.

לאור כל המקובץ לעיל, דין הבקשה להידחות.

מכאן האיסור לגביית דמי כניסה לחוף מחופי הכנרת.

...

למסקנה זו הגעתי משהשתכנעתי, כי לא הגשתה של הבקשה לאישור התביעה הייצוגית היא שכפתה את המשיבות לחדול מן הגביה הבלתי חוקית.

יוצא אפוא, המבקשים שילמו דמי כניסה, ואף שהדבר נעשה שלא כדין, הם קיבלו שירותים, שעלינו להניח כי עלותם מכוסה על ידי תשלום דמי הכניסה ששולמו, אותם שירותים שמקבל היום מי שנכנס לחוף, ועבורם הוא משלם אותם דמי כניסה.

סיכומם של דברים, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.

בית משפט קמא קבע כי בעוד הרשאתו של המערער היתה מוגבלת בהתאם להסכם ההפעלה עם המועצה האזורית להפעלת חניון ותחזוקת החוף בלבד, וחל בו איסור על כל פעילות בעלת אופי מסחרי בתחומי שטח זה, עשה המערער פעילות מסחרית בשטחים נרחבים בחוף הצבורי, גידר את כל שטח החוף, ערך בו פעילות לקבוצות וליחידים בתשלום, גבה דמי כניסה מהולכי רגל, וזאת בנגוד מוחלט להסכם ההפעלה.

כמו כן נטען כי בסעיף 3.6 לדו"ח הנ"ל נקבע כי בחמש השנים האחרונות לדו"ח, חל צימצום במספר התיירים וכי הנתונים המובאים בדו"ח מתייחסים לתקופה של חמש שנים שלפני עריכת הדו"ח. כן נטען כי בית משפט קמא טעה משקיבל נתון של 50% תפוסה בתקופת הפעילות של 180 הימים, שכן, זו עומדת בסתירה לכל הגיון בסיסי, זאת משום שהקביעה הנ"ל מתבססת על הנחה שבשאר 180 הימים של השנה, אין שום פעילות בחופי הכנרת, ולית מאן דפליג שלא כך הדבר.

...

סיכומו של דבר, למעט עניין המע"מ, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא.

אשר על כן, אני מורה כי הסכומים שקבע בית משפט קמא בטבלה בס' 87 בפסק דינו המשלים יעמדו על כנם, אולם הקביעה בס' 88 לפיה על הסכומים הנ"ל יתווסף מע"מ (והיא בלבד) תבוטל.

בשולי פסק דין זה אציין כי במעמד שמיעת הערעור העלה ב"כ המערער טענות נוספות, אשר זכרן לא בא בכתב הערעור או בעיקרי הטיעון מטעמו (כגון טענות הנוגעות לאופן קביעת זהות השמאי המוסכם או טענה כי מדובר בשמאי העובד עם מינהל מקרקעי ישראל ברגיל) ועל כן לא מצאנו מקום להתייחס לטענות אלו, מה גם שב"כ המשיב התנגד להרחבת חזית הערעור גם אליהן.