איסור בנייה באסבסט ללא היתר

תקנה 29(ה) אסרה על אדם לבצע עבודות בניה באסבסט שלא באישור "הועדה הטכנית". ועדה זו נתנה אישורים לקבלנים ולמפקחים שהועסקו אצל קבלנים והיו אחראים על העיסוק באסבסט.

...

הנתונים המתוארים לעיל מובילים למסקנה כי החלטתה של המנהלת היא החלטה סבירה, המביאה בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ומכאן שאין עילה להתערבות בית המשפט בשיקול דעתה.

נוכח כל אלה באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

העותר ישלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

הנאשם תאר בבית המשפט את הסכנות הטמונות באסבסט וטען כי כאשר הבחין במבנה מושא כתב האישום כשחלקו עשוי אסבסט הוא פעל להחלפת האסבסט וכלשונו: "הגעתי, מבנים שהיו קיימים כשהם ללא היתר, שניבנו אחרי 1965, פורקו ופונו. מבנים שלפנינו 1965, מבנה הזה בגודל כ-350 מטר, הוחלף רכיב ברכיב. כאשר הסברתי גם למפקח, נתתי לו את ההיתר, הסברתי לו שרכבי צמנטי זה אותו דבר כמו רכיב בלוקים, שהוא גם עשוי מצמנט, הסברתי לו שאותו מבנה הוחלף רכיב ברכיב באותו מקום בדיוק, המבנה לא זז. מבנים אחרים שאני רוצה לבנות בנחלה, הוגש לגביהם תכנית. מאחר והמבנה מוגדר בתקנות הפטור, חובה על אנשים לפנות ואפשר במקום זה לעשות אותו מבנה. להחליף חומר בחומר. במיוחד כשהמבנה בהיתר.... לפי מה שמותר לי בחוק, באותו מקום שהיה אסבסט, לבנות חומר דומה במקום אותו אסבסט. במקום שהיו קירות אסבסט נבנו בלוקים. במקום שהיתה ריצפה מבטון חודשה הריצפה. המבנה שהיה קיים, שירת את הנחלה מלפני 1965, כמה שזכור לי ראיי את אותו מבנה ב-1960 וחוץ ממנו היו הרבה יותר מבנים בנחלה. המבנה שקבלתי הוא היחיד ששרד מבחינת זה שנשאר. המבנה הזה שימש לאיחסון אנונה ופירות אחרים שאנו מגדלים. אני מסביר גם לתושבי המושב, אם אתה מאחסן במבנה אסבסט פירות זה יכול להגיע גם לצרכן. אנשים נפגעו גם כשהם כיבסו בגדים של אותם אנשי אסבסט". משנשאל הנאשם ביחס להיתר למבנה הישן והתבקש להציג את היתר הבניה למבנה הישן, השיב: "לפני שקניתי ב-65, יש כאילו הסמיכה, מבנים מלפני 65 בהם רואים כקו ומה שעד 65 הוא כאילו יש לו היתר, לא נוגעים במבנים כאלה...

סעיף 203 לחוק קובע כי "עבודה אסורה" הנה - "בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בנגוד לתנאי היתר". על פי סעיף 145(א)(2) לחוק התיכנון והבניה, גם הריסה של בנין והקמתו מחדש- כולו או מקצתו וכל הוספה לבניין קיים- או חלק ממנו- מחייבים קבלת היתר בנייה, למעט שינוי פנימי במבנה.

...

בית המשפט קובע, כי "אין חזקה כזו כלל" לגבי מדיניות ועדות הערר להניח כי קיימת חזקה שמבנים שהוקמו מלפני קום המדינה נבנו בהיתר, והניח לגבי מבנים שהוקמו לאחר קום המדינה כי נבנו ללא היתר (ככל שהוא לא נמצא): "אני דוחה את טענת העותרת בדבר חזקה לפיה המבנים שנבנו לפני חוק התכנון והבניה נבנו כדין. וועדת הערר הניחה שקיימת חזקה שמבנים שניבנו לפני קום המדינה נבנו בהיתר בעוד שבמבנים לאחר קום המדינה קיימת חזקה הפוכה. המחלוקת בין וועדת הערר לעותרת היא עד מתי חלה החזקה הזו, אך אין חזקה כזו כלל. אף אחד מהצדדים לא הציג הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון הקובעת חזקה כזו, המחייבת ומנחה בית משפט זה לפי סעיף 20 לחוק יסוד השה. החלטות כאלה של ועדות ערר או אף בתי משפט מחוזיים אינן קובעת חזקה כזו. יצויין, כי לא ניתן ללמוד על חזקה כזו מפסק דין העוסקים באכיפה ובאישומים פליליים, שמטבע הדברים מחייבים רמת הוכחה גבוהה יותר. אין הצדקה לקיומה של חזקה עובדתית לפיה מבנה שלא נמצא לו היתר, יחשב כמבנה שהיה לו היתר אך זה אבד. החל מחקיקת פקודת בנין ערים ב- 1936, כל בנית מבנה חייבה הוצאת היתר בניה. חזקה כנטען מניחה שהיתרי הבניה אבדו בשלב כלשהו, תוך שהצדדים חלוקים על נקודת החיתוך – וועדת הערר מבססת את החזקה על ההנחה שהיתרי הבניה אבדו עם קום המדינה, בעוד שהעותרת מבססת את החזקה שלה היא טוענת על ההנחה שהיתרי הבניה אבדו עם חקיקת חוק התכנון והבניה ב- 1965. טענת העותרת תמוהה שכן אין קשר בין חקיקת חוק חדש לאבדן ההיתרים הקודמים, להבדיל מכאוס אפשרי בתקופת מלחמת השחרור, אך להשקפתי אין מקום לקבוע חזקה כלשהיא, ויש לדון בכל מקרה על פי נסיבותיו. רשות מקומית שבה השתוללה שריפה (בין לפני ובין לאחר חוק התכנון והבניה) יכולה להיות נסיבה בכיוון של אבדן ההיתר, או אדם פרטי שחלפו 70 שנה מאז הוציא את ההיתר, אך לעומת זאת כאשר מדובר ברשות מקומית הקיימת מלפני קום המדינה, בלא שהתרחשה שריפה או הצפה, או חברה העוסקת במקרקעין, הדעת נוטה לכך שההיתר לא אבד, ואם הוא לא נמצא, הרי זה משום שלא ניתן". הואיל והמדובר בעבודות בהיקף משמעותי הכוללות הריסת קירות והריסת גג, בניית קירות, עמודים, אזי שאין המדובר רק ב"החלפת רכיב בבניין "אלא מדובר בהחלפת חלק ניכר של האלמנטים המבניים של הבניין .

יפים לענייננו הדברים שנאמרו ברע"פ 4833/18 ישראל בן עזרא נגד יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה עכו (החלטה מיום 14.08.2018) שם נקבע, כי "מקובלת עליי עמדת הערכאות הקודמות, לפיה מרבית העבודות, אשר בוצעו בתוספת, אינן בגדר "שינוי פנימי" או החלפה של רכיב ברכיב בעל מידות זהות, אלא שמדובר, לפחות חלקית, בעבודות חיצוניות הטעונות היתר".

אשר על כן, בשל האמור לעיל, לאחר שהמאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר אשמתו של הנאשם אני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום- ביצוע עבודה אסורה לרבות בקרקע חקלאית מוכרזת, עבירה לפי סעיף 243 (א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965.

בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקשת, על סמך הודאתה, בבצוע עבודות בנייה ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וזאת לאחר שהרסה את קירות מרפסת דירתה וגג אסבסט אשר ניבנו ללא היתר, והחליפה אותם בבנייה חדשה.

משכך, פנתה היא לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה להארכת מועד לצורך הגשתו של ערעור, ובית המשפט (השופטת נ' אהד) נעתר לה תוך שהוא מוסיף ואומר: "השאלה המשפטית העולה מתוך האישום, העירעור וככל הנראה גם מתוך החלטת הועדה, הנה, האם החלפה זו היא שיצרה תוספת בנייה בת 11.6 מ"ר, או, שיש לראות שטח זה שהיה תחום בקירות אסבסט מאז שנות השישים, כשטח קיים לדירה?". בערעורה, עתרה המבקשת לבטל את הרשעתה מכמה טעמים: החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים מחייבת את המבקשת לבנות את התוספת מחדש מאסבסט, שהנו חומר אסור; העבירה בוצעה לפני שנים רבות ועילת התביעה היתיישנה; הבניה האסורה נעשתה טרם כניסתו לתוקף של חוק התיכנון והבניה התשכ"ה-1965, ועל-כן הרשעתה היא בבחינת החלה רטרואקטיבית של חוק זה; לא היתקיים בה היסוד הנפשי הדרוש לגיבוש אשמתה, באשר היא לא היתה מודעת לבנייה הבלתי חוקית שבוצעה בנכס עשרות שנים לפני שרכשה אותו; מעשיה הם בגדר "החלפת בנייה" ולא תוספת בניה אסורה; עומדת למבקשת הגנה מן הצדק, הואיל והמשיבה ידעה כי הבניה בוצעה אי-שם באמצע המאה הקודמת ולא פעלה נגדה.

...

משכך, פנתה היא לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה להארכת מועד לצורך הגשתו של ערעור, ובית המשפט (השופטת נ' אהד) נעתר לה תוך שהוא מוסיף ואומר: "השאלה המשפטית העולה מתוך האישום, הערעור וככל הנראה גם מתוך החלטת הוועדה, הינה, האם החלפה זו היא שיצרה תוספת בנייה בת 11.6 מ"ר, או, שיש לראות שטח זה שהיה תחום בקירות אסבסט מאז שנות השישים, כשטח קיים לדירה?". בערעורה, עתרה המבקשת לבטל את הרשעתה מכמה טעמים: החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים מחייבת את המבקשת לבנות את התוספת מחדש מאסבסט, שהינו חומר אסור; העבירה בוצעה לפני שנים רבות ועילת התביעה התיישנה; הבניה האסורה נעשתה טרם כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, ועל-כן הרשעתה היא בבחינת החלה רטרואקטיבית של חוק זה; לא התקיים בה היסוד הנפשי הדרוש לגיבוש אשמתה, באשר היא לא היתה מודעת לבנייה הבלתי חוקית שבוצעה בנכס עשרות שנים לפני שרכשה אותו; מעשיה הם בגדר "החלפת בנייה" ולא תוספת בניה אסורה; עומדת למבקשת הגנה מן הצדק, הואיל והמשיבה ידעה כי הבניה בוצעה אי-שם באמצע המאה הקודמת ולא פעלה נגדה.

עוד טוענת היא, כי לאחר שבית-המשפט המחוזי (השופטת נ' אהד) הגדיר את השאלה המשפטית העולה בערעור בעת שדן בבקשה להארכת מועד, הרי שבדיון בערעור גופו היה מקום להתייחס לסוגיה זו. דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.

נגד המשיבה, חברת פריאור בע"מ, שהינה תאגיד העוסק, בין היתר, בהשכרת נכסים; מר טוביה מילנר, אחד המנהלים אצל המשיבה (להלן: "מילנר"), ומר תיאודור אזולאי, בעל עסק עצמאי של הרכבה ופרוק גגות של מבני תעשיה (להלן: "אזולאי" או "הקבלן"), הוגש כתב אישום לבית משפט השלום, בגין עבירות של ביצוע עבודות בניה באסבסט ללא אישור, בניגוד לתקנה 29(ה) לתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק) תשמ"ד –1984 (להלן: תקנות הבטיחות בעבודה"), וסעיפים 71א-7ד לפקודת בריאות העם לאזולאי, יוחסו, בנוסף, עבירות של ביצוע בניה באסבסט ללא ציוד מגן אישי, וללא שילוט אזהרה, בנגוד לתקנות 5 ו-11(ב), לתקנות הבטיחות בעבודה, וסעיף 71א לפקודת בריאות העם ההליכים הפליליים נגד מילנר עוכבו על פי הוראת היועץ המשפטי לממשלה מיום 25.8.2009; אזולאי הורשע לאחר שהודה במעשי העבירה שפורטו, ובגזר הדין שניתן ביום 11.5.2011, הוטל עליו קנס בסך של 12,000 ₪ או 120 ימי מאסר תמורתו, והוא חוייב בחתימה על התחייבות בסך של 30,000 ₪.

ביצוע העבודות ללא קבלת היתר, הינו בבחינת עבירה, אולם המשיבה לא שידלה את אזולאי לבצע עבודה ללא אישור, ולא עלה מהראיות כי הייתה שותפה מודעת בשלב כלשהו, לביצוע העבודות בלא שנתקבל קודם לכן אישור זה. אין לפיכך, מקום לקביעה כי נטלה חלק מדעת, או אף בעצימת עיניים, לפעילותו האסורה של אזולאי.

...

דיון סבור אני כי ניתן לקבל את עמדת המשיבה, לפיה, תקנה 29(ה) אינה קובעת במפגיע, כי בעל המבנה, ייחשב כמבצע העבירה, משהתקנה אינה מטילה אחריות מפורשת על הבעלים, בניגוד למקרים אחרים המפורטים בתקנות, בהם בחר מתקין התקנות להטיל אחריות מעין זו על הבעלים, במילים ברורות.

אין בידינו להעתר לבקשה זו. נוכח מחדליו של מילנר שהנו נושא משרה אצל המשיבה, בוידוא קבלת ההיתר מטעם הגורם הטכני המוסמך, חרף ידיעתו כי מדובר בעבודה רחבת הקף הכרוכה בפירוק אסבסט העלול להמיט נזקים קשים לסביבה, ומתוך הצורך בהעברת מסר מתאים שיש עימו כדי להמחיש את החשיבות הרבה שבהקפדה על תקנות הבטיחות בעבודה, בנושאים בעלי סיכון ורגישות גבוהים, אין אנו רואים מקום להימנע מהרשעה.

לזכותה של המשיבה עומדת העובדה כי ההפרה נעשתה למשך זמן קצר יחסית, ובסופו של דבר ניתן ההיתר לעבודות, ולא עלה כי נגרם נזק עקב מחדלי המשיבה בפירוק האסבסט, עד שנתגלתה ההפרה.

נגד המשיבה, חברת פריאור בע"מ, שהנה תאגיד העוסק, בין היתר, בהשכרת נכסים; מר טוביה מילנר, אחד המנהלים אצל המשיבה (להלן: "מילנר"), ומר תיאודור אזולאי, בעל עסק עצמאי של הרכבה ופירוק גגות של מבני תעשיה (להלן: "אזולאי" או "הקבלן"), הוגש כתב אישום לבית משפט השלום, בגין עבירות של ביצוע עבודות בניה באסבסט ללא אישור, בנגוד לתקנה 29(ה) לתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק) תשמ"ד –1984 (להלן: תקנות הבטיחות בעבודה"), וסעיפים 71א-7ד לפקודת בריאות העם.

ביצוע העבודות ללא קבלת היתר, הנו בבחינת עבירה, אולם המשיבה לא שידלה את אזולאי לבצע עבודה ללא אישור, ולא עלה מהראיות כי הייתה שותפה מודעת בשלב כלשהוא, לבצוע העבודות בלא שנתקבל קודם לכן אישור זה. אין לפיכך, מקום לקביעה כי נטלה חלק מדעת, או אף בעצימת עיניים, לפעילותו האסורה של אזולאי.

...

דיון סבור אני כי ניתן לקבל את עמדת המשיבה, לפיה, תקנה 29(ה) אינה קובעת במפגיע, כי בעל המבנה, ייחשב כמבצע העבירה, משהתקנה אינה מטילה אחריות מפורשת על הבעלים, בניגוד למקרים אחרים המפורטים בתקנות, בהם בחר מתקין התקנות להטיל אחריות מעין זו על הבעלים, במילים ברורות.

אין בידינו להיעתר לבקשה זו. נוכח מחדליו של מילנר שהינו נושא משרה אצל המשיבה, בוידוא קבלת ההיתר מטעם הגורם הטכני המוסמך, חרף ידיעתו כי מדובר בעבודה רחבת היקף הכרוכה בפרוק אסבסט העלול להמיט נזקים קשים לסביבה, ומתוך הצורך בהעברת מסר מתאים שיש עימו כדי להמחיש את החשיבות הרבה שבהקפדה על תקנות הבטיחות בעבודה, בנושאים בעלי סיכון ורגישות גבוהים, אין אנו רואים מקום להימנע מהרשעה.

לזכותה של המשיבה עומדת העובדה כי ההפרה נעשתה למשך זמן קצר יחסית, ובסופו של דבר ניתן ההיתר לעבודות, ולא עלה כי נגרם נזק עקב מחדלי המשיבה בפירוק האסבסט, עד שנתגלתה ההפרה.