איסור ביהמ"ש לתביעות קטנות לתת פסק דין הצהרתי

לבקשה צורף תצהיר של המשיב 2 בו נאמר כי: "המשיב 1, למרות שניתן צו מניעה האוסר על הצדדים לחנות במעבר בצד המערבי של החלקה לאורך קיר הבית המשותף ולמרות הסכמות הצדדים להצעת בית המשפט שניתן להן תוקף של פסק דין כאמור, ממשיך לחנות בשטח זה באופן קבוע. מצ"ב צילומים עדכניים בשביל המעבר מיום 25.7.2015" (הגדישה שלי – ר.א.) לבקשה צורף צלום הרכב נשוא תובענה זו, ואולם בתחתית התמונה מופיע התאריך 25.6.2015.

כל שאני אומר הוא כי לענייניה של תובענה זו, אין הצדקה לפיצול ההיתדיינות באופן שתחילה יינתן סעד הצהרתי בדבר תקופת הבעלות ברכב, שכן עניין זה מוצה באישור משרד התחבורה, והוא יכול להתברר גם בתביעה הכספית, אם וככל שתוגש, ואם וככל שתתברר לגופה.

הואיל והמדובר בתביעה מיותרת לחלוטין אשר עירבבה מין שאינו במינו ושרבבה את המשיב 1 שלא לצורך, וזאת לאחר שדברים ברוח דומה נאמרו גם על ידי בית המשפט לתביעות קטנות בפסק דינו, מן הראוי לפסוק הוצאות על הצד הגבוה יחסית.

...

למען הסר כל ספק עיינתי בתמונות שצורפו לתביעה זו ונחה דעתי כי אין כל ממש בטענות המבקשים.

נוכח האמור העתירה נדחית.

לפיכך, אני מחייב את המבקשים בהוצאות המשפט של המשיב 1 בסך של 5,000 ש"ח ושל המשיבים 2-4 בסך של 5,000 ש"ח נוספים.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני: כב' ס. הנשיא רויטל יפה-כ"ץ רת"ק 57050-01-16 המבקשת: סבטלנה גריגורנקו המשיבה: חברת פרטנר תיקשורת בע"מ צד ג': אולגה גריגורנקו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בבאר שבע ת.ק. 2360-06-15, מיום 20.01.2016 שניתן על ידי כב' השופטת אורנה סנדלר-איתן פסק דין

לטענתה, שוחחה עם משרד עורכי הדין והסבירה שלא הייתה לה כל היתקשרות עם המשיבה, אך משהובהר לה, כי במידה ולא תפרע את החוב, יינקטו נגדה אמצעים שונים (עיקול חשבון, איסור יציאה מן הארץ, הליכים משפטיים, ותשלום הוצאות שונות נוספות), הגישה תביעה נגד המשיבה בגין הטרדה ואיומים, אותה העמידה על סך 10,000 ₪.

כאמור, בית המשפט דחה את תביעת המבקשת, חייב אותה בתשלום הוצאות המשיבה בסך 150 ₪, וציין כי בית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לתת סעד הצהרתי, על כן לא יוכל לקבוע, כי המבקשת אינה לקוחה של המשיבה.

...

ואם רומתה, כטענתה, לא ברור מדוע לא לקחה האחריות על עצמה בדרך של שחרור המבקשת (שאם המשיבה רומתה, כך גם היא) מאחריותה לחוב לא לה, וקבלת הצעת הצד השלישי לשאת בחוב זה. ואם לא עשתה כן מיוזמתה, לא ברור מדוע ביהמ"ש לא הורה לה לעשות כן. בנסיבות אלה, ומטעמים של מראית פני הצדק, הערעור מתקבל, המשיבה תשיב למבקשת את התשלום אותו שילמה במסגרת הליך הגבייה, היינו 8,972.5 ₪, כמו גם תישא בהוצאותיה בשיעור של 2,000 ₪.

בדיון ביום 4.5.2017, לאחר דיון ממושך הנושא ששה עמודי פרוטוקול, הודיעו הצדדים במשותף: "הגענו לידי הסדר פשרה, לפיו לצורך סילוק מלא ומוחלט של כל טענות התובע ורעייתו כנגד הנתבעת ובעלה, בנשוא התובענה בגין עסקת מכר הבית, תדחה התובענה ללא צו להוצאות". בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה האמור לעיל.

בעיניין מגידיש (ת"א (מחוזי ב"ש) 33195-04-16 דוד מגידיש נ' מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל (14.01.2019)), נקבע כי פסק הדין בהליך הראשון יצר השתק עילה, למרות שבהליך הראשון התבקש סעד הצהרתי ובהליך השני התבקש סעד כספי של פיצויים, שכן שתי התביעות התבססו על אותה מסכת עובדתית.

כפי שבעניין רע"א 7437/13 פלונית-שמריהו נקבע כי מדובר באותה עילה, למרות שבתביעה המאוחרת נטען לנזק נפשי ולעילה אחרת לפי חוק איסור לשון הרע, וכפי שבעניין ת"א 4570-03-18 אזרוב נקבע כי עילה של ליקויים ועילה של הפרת חוזה חד הן – גם בעניינינו לא ניתן לשוב ולתבוע בגין אותו מעשה, לאחר שההליכים הסתיימו בהסכם פשרה.

בנסיבות אלה, עם כל הצער וההבנה למצוקתם של התובעים, הרי שלאחר שבחרו להגיש תביעה קטנה באותה עילה, והגיעו בסופו של דבר להסכמה שקבלה תוקף של פסק דין לדחייה של התביעה ללא צו להוצאות – אין הם יכולים לשוב ולתבוע בגין אותו מעשה.

...

בנסיבות אלה, עם כל הצער וההבנה למצוקתם של התובעים, הרי שלאחר שבחרו להגיש תביעה קטנה באותה עילה, והגיעו בסופו של דבר להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין לדחייה של התביעה ללא צו להוצאות – אין הם יכולים לשוב ולתבוע בגין אותו מעשה.

לפיכך אני מורה על דחיית התביעה.

התובעים ישלמו הוצאות הנתבעים ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,850 ₪.

הנתבע 3 לא הופיע לדיון , ולשאלת בית המשפט מדוע לא הופיע לדיון ענה נציג נתבעת 2 שהוא בנו כי " לא יכול היה להגיע בשל נסיעה .." ומשכך היה על בית המשפט ליתן פסק הדין כנגדו על מלוא סכום התביעה , אלא שגם בהיעדרו של נתבע ובקיומם של צדדים אחרים , ובתביעות קטנות על אחת כמה וכמה ניתנה לבית המשפט האפשרות לנהוג אחרת לטובת תוצאה צודקת וסופית , לפיכך בית המשפט החליט כי כדי למנוע העמסת תביעות על נתבעת 2 ופתיחה בהליכי פירוק , על רקע דברי נציג הנתבעת 2 בדיון , ומכוח תפקידו של נתבע 3 בעלים ,ובהעדרותו מהדיון ומכוח הסיבה שצויינה בפרוטוקול מפי נציג נתבעת 2 , נראה נכון כי החיוב ככל שייפסק יהיה ביחד ולחוד מול נתבעים 2,3 באשר ימצא צודק ונכון במהות הדברים סכום הפצוי וזכאותו .

סעיף 30א(י)(1) קובע כי ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, פיצוי לדוגמה, בעד הפרה ביודעין של האיסור לשלוח דברי פירסומת – "שוגר דבר פירסומת ביודעין בנגוד להוראות סעיף זה, רשאי בית המשפט לפסוק בשל הפרה זו פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 1,000 שקלים חדשים בשל כל דבר פירסומת שקבל הנמען בנגוד להוראות סעיף זה". סעיף 30א(י)(3) קובע כי: "בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שניגרם לנמען כתוצאה מבצוע ההפרה: (א) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; (ב) עדוד הנמען למימוש זכויותיו; (ג) הקף ההפרה". בפסקי הדין רע"א 2904/14 גלסברג נ. קלאב רמון בע"מ 27.7.14 נקבע : כשלעצמי סבורני, כי אין צורך לקבוע הנחיה גורפת באשר להקף הפצוי לדוגמה, אולם עם זאת בפסיקת פיצוי כאמור יש ליתן ביטוי חזק ומוחשי לכך שהמחוקק רואה בו כלי אכיפה מרכזי של סעיף 30(א) ואמצעי אפקטיבי להרתעת הרבים; הדברים אינם יכולים להוותר ברמה ההצהרתית.

...

הרקע לדחייה הייתה ההבנה כי שרבוב שמה של נתבעת זו בהודעות , לא היה " ביודעין" וללא תכלית מבחינתה , מושא כוונת החוק ,וככל הנראה אף בניגוד לדעתה , לתמיכה במסקנה זו ,צורף הסכם בין נתבעת 1 לנתבעת 2 בו נטלה על עצמה נתבעת 2 אחריות בנוגע להודעות מול נתבעת 1 .

בע"א מחוזי תל אביב 2434-12-13 תמיר נ' ישר - אובוז נכסים ואחזקות בע"מ סוקרת כבוד השופטת אביגיל כהן את פסיקת בית המשפט העליון : במקרה הראשון - קיבל המבקש 5 הודעות לפני שביקש לחדול מלשלוח לו הודעות ו- 15 הודעות לאחר שביקש לחדול ממשלוח הודעות ונפסק בבימ"ש לתביעות קטנות, כי המשיבים ישלמו לו סך 8,250 ₪ בגין כל ההודעות.

נציג הנתבעת גילה בדיון אחריות , הודה בקיומו של מסמך הבנה לפיו נושא הוא כלפי נתבעת1 באחריות בגין התביעות לרבות זו דנן, אך מידי פעם כשראה בנחישות התובעת למצות ההליך , נסוג ויובא ציטוט מדבריו : " לשאלת בית המשפט האם יש הבנה בינינו לבין הנתבעת 1 מפנה לסעיף 3 שם. אני מאשר כי אכן ישנה הסכמה באמור במסמך, ואני לא מכחיש את אחריותנו, אבל אני רוצה לטעון, ראשית אנחנו לא שולחים הודעות במחצית שנה אחרונה. אנחנו חברה שעובדת עם החברה הקטנה, מהדרום, משפחתית, יש אפילו דוחות. התובעת ציינה שיש דוחות, נקלענו לסיטואציה כזאת, אנחנו על סף פירוק. הדוח של 2015 לא מוכן אבל הוא הולך להסתיים בהפסדים. ב- 2014 היה 16,000 ₪ הפסד.

במקרה זה, לאחר החלטה, כי הנושא ידון בדיון, ובהעדרו של נתבע 3 היה בידי בית המשפט לפסוק מלוא סכום התביעה על נתבע 3, אלא שתום הלב המסוכך על כלל הדינים כולם, מחייב את המסקנה כי לאחר שכל הצדדים התייצבו, למעט נתבע 3 ללא כל הצדקה או פטור התייצבות, וביחס לכלל הצדדים ומרכזיותה של תל אביב, ובנסיבות בהן כבר התקיים רובו ככולו של הדיון , אין מקום להיעתר לביטול הדיון וקיומו בשנית במקום אחר .

מנגד, המשיבה ביקשה שלא להתערב בקביעות ביהמ"ש קמא, והוסיפה, כי פסק הדין ניתן בסמכות; כי לא מדובר בפסק דין הצהרתי ואף לא התבקש כל סעד הצהרתי, אלא סעד של ביטול ההיתקשרות מול המבקשת, אשר דרשה ממנה כספים שלא כדין, בנוסף לדרישת פיצוי; וציינה, כי המבקשת דרשה מכ-100,000 אזרחים דרישות חוב שנעות בין 500 ₪ ל-3,000 ₪, ודי בכך להצביע על היתנהלותה הבעייתית, היתנהלות אשר נחקרת על ידי מפלג יפתח הונאה תל אביב.

כן לא ניתן ללמוד מהמסמך, כי הוא קשור כלל למבקשת, ששמה אינו מצוין בו; המבקשת צרפה תקנון המהוה אף הוא הרחבת חזית אסורה, ממנו עולה, כי מי שמעוניין בשירות נוסף עליו למסור פרטי כרטיס אשראי; המסמכים שצורפו לבר"ע ולא הובאו בפני בית משפט קמא מהוים ראיות חדשות בעירעור ואין לקבלם; הפסיקה שצורפה על ידי המבקשת אינה רלוואנטית למקרה שלפנינו; המשיבה ביטלה באופן פוזיטיבי את החיובים כשגילתה שהיא מחויבת בגין שירותים שמעולם לא ביקשה.

אשר לסמכותו של ביהמ"ש לידון בתובענת המשיבה, הרי שבצדק ציינה המשיבה בטיעוניה, כי אין מדובר בפסק דין הצהרתי, אלא בבטול חיוב שנעשה שלא כדין, ולצידו סעד של פיצוי, סעדים אשר מצויים בתחום סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות נוכח הוראת סעיף 60(א)(2) לחוק בתי המשפט, [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

אחד המאפיינים הבולטים של פסק דין הצהרתי הוא היותו שלב מקדמי לתובענה הממשמשת ובאה, ולא כך הוא המקרה שבפנינו, בו פסק הדין סיים את ההיתדיינות בין הצדדים.

...

וכך נכתב בעניין זה בספרו של גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, תשס"ט, פרק ל"ג עמ' 507): "מאחר שהסעד ההצהרתי אינו ממצה את זכויותיו של התובע – שהרי התביעה ההצהרתית מוגשת, בדרך כלל, כשלב מקדמי לתובענה הבאה, על התובע להראות כי יש לו אינטרס לגיטימי לנקוט דרך דיונית זו דווקא. עקרון נוסף שהתגבש בסוגיה זו קובע כי, בדרך כלל, אין להיעתר לתובענה לסעד הצהרתי בלבד, אם התובע יכול להשיג את מבוקשו בתובענה, שבה יתבע את מלוא הסעד הממשי". ובעניינו, אין חולק כי עם ביטול העסקה וביטול החיוב של המשיבה, אין כל המשכיות לתביעה, שכן מלוא הסעד נתקבל.

ברע"א 3429/13 ישי רז נ' גוליבר תיירות בע"מ (מיום 13.04.14), חזר ביהמ"ש העליון על הלכה זו, הגם שבאותו מקרה מצא שיש מקום לדון בסוגיה התיאורטית שהתעוררה שם, וזאת באופן חריג: "ככלל בית המשפט נמנע מעיסוק בשאלות תיאורטיות, ודן בסוגיות המבוססות על תשתית עובדתית קונקרטית בלבד. גם שאלה שהייתה אקטואלית לא ידון בה בית המשפט אם הפכה לתיאורטית, בין אם בערכאה הדיונית ובין אם בערכאת הערעור ... ההלכה מבוססת, ככל הנראה, הן על משאביו המוגבלים של בית המשפט, והן על מהותו ותפקידו של בית המשפט שנצרך לתשתית עובדתית קונקרטית על מנת לקבוע הלכה ... עם זאת, לכלל זה יש חריגים, כגון כאשר סירובו של בית המשפט לדון בסוגיה יסכל כל בירור עתידי שלה, וכאשר מבחינה מעשית אין דרך לברר את הסוגיה אלא כשאלה כללית... גם במקרים בהם דובר בסוגיה עקרונית ובאינטרס ציבורי חשוב, או במקרים בהם הדיון עשוי לחסוך בזמן שיפוטי נעתר בית המשפט לדון בסוגיה אקטואלית שהפכה לאקדמית ..." סיכומו של דבר, לא מצאתי עפ"י החומר שהונח בפני, כי נפלה טעות בהכרעת בית משפט קמא ובנסיבות אלה דין הבקשה להידחות.