התובעת מסכימה, כי מכוח חופש הביטוי, לכל עתון חרות לפרסם כתבות על פי אופיו ונטייתו הפוליטית, דבר השונה ביחס לפירסום מודעה בעתון, המהוה את החלק המסחרי יותר, קרי חלוקתו לציבור הרחב ופירסום מודעות על ידי הציבור הרחב, שאז חלות עליו מיגבלות חוק איסור הפלייה.
סייג כללי זה שנקבע בסעיף 3 (ד)(1) לחוק , מתיר הפליה בשירות הניתן על בסיס אמונות דתיות , כמו במקרה שלפנינו, כאשר הנתבעת סבורה כי קיימת היתנגדות אידיאולוגית אצל התובעת לאורח החיים הדתי ביחס שההלכה משווה לנטייה המינית.
סוף דבר,
הגעתי למסקנה לפיה הנתבעת לא הפלתה את התובעת על רקע נטייה מינית בכך שסרבה לפרסם את המודעה כפי שנוסחה הובא לעיל וזאת בשל החריגים הקיימים בסעיף 3 לחוק איסור הפליה , המקנים לנתבעת זכות סרוב לפרסם, אם הדבר מגן על האנטרס של הציבור הנמנה על קהל קוראיה על מנת להמשיך ולצרוך את המוצר – העתון , ככזה הגובר על הצורך לסייע לאותו ציבור אליו מפנה התובעת את המודעה.
...
לטענת התובעת, המחלוקת שנותרה להכרעה בין הצדדים הינה האם חוק איסור הפליה הופר בנסיבות העניין על ידי הנתבעת אם לאו, בשאלה זו מגיעה התובעת למסקנה לפיה החוק הופר מטעמי זהות/נטייה מינית ומבלי שלנתבעת תהא כל הגנה , בהתאם לחריגים הקבועים בחוק.
סוף דבר,
הגעתי למסקנה לפיה הנתבעת לא הפלתה את התובעת על רקע נטייה מינית בכך שסירבה לפרסם את המודעה כפי שנוסחה הובא לעיל וזאת בשל החריגים הקיימים בסעיף 3 לחוק איסור הפליה , המקנים לנתבעת זכות סירוב לפרסם, אם הדבר מגן על האינטרס של הציבור הנמנה על קהל קוראיה על מנת להמשיך ולצרוך את המוצר – העיתון , ככזה הגובר על הצורך לסייע לאותו ציבור אליו מפנה התובעת את המודעה.
האמור לעיל, לא בא חלילה להמעיט בחשיבותה של הפעילות שנוקטת בה התובעת, כאשר עומדים לרשותה גופים אחרים להפצת הסיוע שניתן על ידה, דהיינו, האיזון הראוי בין האינטרסים של שני הצדדים שלפני, מוביל למסקנה לפיה יש לבכר את האינטרסים של הנתבעת על פני האינטרס של התובעת שיכול להיות מושג בנקל בדרכים אחרות, שאינן מנת חלקה של הנתבעת.
חרף המסקנה אליה הגעתי, בחרתי שלא לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים וכל צד יישא בהוצאותיו.
