איסור אפליה במרחבים ציבוריים

יתרה מזו, חוק השויון מבקש להעצים את האפשרויות של אנשים עם מוגבלויות לעצמאות, ע"י יצירת מרחב צבורי שיאפשר לאדם עם מוגבלות לנוע בו בבטחון.

תחת הכותרת "איסור הפליה" קובע סעיף 19ג כי "אין מפלים אדם עם מוגבלות ואין פוגעים בזכותו לנגישות...". בין עקרונות היסוד לשויון זכויות במקום צבורי ובשרות צבורי מוגדרת "נגישות" כך: "אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או המופק במסגרת מקום או שירות או קשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתכניות ופעילויות המתקיימות בהם, והכל באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי;" הפרות הדין מקימות לקבוצה את שני הסעדים שנתבעו: סעד עשה וסעד של פיצויים.

...

בשים לב לסוג ההפרה, לנזק שנגרם לחברי הקבוצה, להנחיית הפסיקה וגם לפיצוי, החלטתי להעמיד את נזקו של כל אחד מחברי הקבוצה על 500 ₪.

לנוכח השיקולים הנ"ל החלטתי לקבוע לתובע גמול בסכום של 360,000 ₪ בצירוף מע"מ כנגד חשבונית, ולבאי כוחו שכ"ט בסכום של 2 מיליון ₪ בצרוף מע"מ, סכום שעולה בקנה אחד עם אמות המידה שהוצבו בענין ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט, פ"ד ס"ה(2) 681 (23.5.2012).

לסיכום התובע הראה כי הרכבת לא עמדה במלוא הוראות הדין בדבר הנגשת תחנות הרכבת לאנשים עם עוורון או עם לקות ראיה.

עילות התביעה המקוריות הן: (1) הפרת החובה מכוח תקנה 52(ב) לתקנות שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), התשע"ג-2013 (להלן: "תקנות השויון"), אשר קובעת ש"בשירות מסחרי יספק החייב מושב מותאם על פי בקשתו של אדם עם מוגבלות;" הפרת תקנה 23(א)(1) לתקנות השויון, במידה שייקבע שלא מדובר בשירות מסחרי; הפרות של איסור ההפליה מכח הוראת סעיף 19ו לחוק השויון, אשר מקימה חבות בעוולות שונות מחוק השויון ופקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968.

מיפעל הפיס אינו יכול לקיים את הוראת התקנה מאחר והוא אינו יכול להציב כיסאות בשטח צבורי, וכן כי קיים איסור בדינים אחרים להצבת חפצים במרחב הצבורי ללא היתר.

...

שוב, קריאה טקסטואלית של תקנה 52(ב) לתקנות השוויון במנותק ממסגרתו הנורמטיבית עלולה להוביל למסקנה בלתי סבירה זו. אין לפרש סעיפים במנותק למסגרת הנורמטיבית שבה הם מתקיימים.

זאת ועוד; מקובלת עליי טענת מפעל הפיס שהמושבים הנדרשים מכוח תקנה 23(א), בניגוד לתקנה 52, הם מושבים קבועים, ולא לפי בקשה.

לסיכומו של דבר: לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה שאין סיכוי סביר שטענות המבקש יוכרעו לטובת הקבוצה, ולא מתקיימים בענייננו התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ולכן הבקשה לאישור התובענה כייצוגית - נדחית.

אקדים ואומר כי להבנתי התנאי להיתר נושא המחלוקת כי "לא תתקיים כל הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים", היינו מחיצה אשר כשמה כן היא חוצצת ומפרידה בין גברים ונשים במרחב הצבורי, בתפילות שהתירה הערייה לעמותת ראש יהודי לקיים ביום הכיפורים בכיכר דיזינגוף בהתאם לנוהל הערייה מס' 869 שימוש במרחב הצבורי (מיום 13.12.2018), מהוה יישום של ההלכה המבוססת בעיניין איסור הפרדה בין היתר על בסיס מין ומגדר במרחב הצבורי המהוה הדרת נשים ואפליה אסורה.

...

בפסק דינה של כב' השופטת ביניש, נקבע: "אין מחלוקת בין העותרת לבין מפקד המחוז כי האופן בו פועלים הסדרנים בשכונה והגדרות שהוקמו פוגעות גם בתושבים, ביכולתם לקיים את אורח חייהם ולשמור על הסדר במקום לרווחתם. מתברר כי ההקצנה המתוארת בעתירה היא חלק מתופעה של השתלטות פוגענית של מעטים על רבים בשכונה. מטעם זה כבר משך שנתיים אין נכנסים אוטובוסים לשכונה, יש הכבדה רבה על חיי התושבים, ונתגלו בשכונה תופעות של אלימות. שוכנענו מדבריו של מפקד המחוז, כי משטרת ישראל נחושה לפעול להחזרת החיים התקינים בשכונה למסלולם ולאיתורם של מפרי החוק שחלקם נוהגים שם באלימות ולאכוף את החוק עליהם. בסופו של הדיון התחייב מפקד המחוז בפנינו כי משטרת ישראל לא תאפשר עוד הקמת גדרות במקום באופן האמור וללא רישוי". אפנה בנוסף גם לדו"ח הצוות המשרדי לבחינת תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי (05.01.2012) שמסקנותיו אומצו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בחודש מאי 2013.

מצאתי לאור כל האמור לעיל, כי את זאת הדין אינו מתיר לעירייה לעשות.

סוף דבר מצאתי לאור כל האמור לעיל לדחות את העתירה.

איני יכול לחתום חלק זה, מבלי להדגיש כי אין בדברים שכתבתי לנרמל סיגנון שיח מַסליד ומקולקל, אשר לדאבון הלב הולך ואוחז לו עוד ועוד מקום במרחב הצבורי סביב מאבקים פוליטיים ואחרים.

לא אכחד, הדברים נאמרו בקשר לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות צבוריים, התשס"א-2000 (להלן – חוק איסור הפליה), ואולם התכליות העומדות בבסיס המנגנון של פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק דומות, ודי אם אפנה בעיניין זה לדברי ההסבר לחוק איסור הפליה לפיהם: "מוצע לקבוע אפשרות לקבל פיצוי - מוגבל בסכום - בלא הוכחת נזק, בשל הקושי לכמת ולהוכיח את הנזק שבפגיעה הנגרמת לאדם שנמנעת ממנו כניסה למקום או הספקת מוצר או שירות. סעיפים דומים נחקקו לאחרונה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ובחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998" (הצ"ח 2871, י' באייר התש"ס, 15.5.2000).

...

האם בכל מקרה בו מצא בית המשפט כי פורסמה לשון הרע, שאינה חוסה תחת הגנה, יפסוק סעד כספי סטטוטורי? היא השאלה שעמדה לפניי במקרה זה. והתשובה לה: לא. עתה ביתר פירוט.

השלב השני גם בשלב זה מצאתי להפריד בין הביטויים, כאשר בכל הקשור לשני הביטויים הראשונים מסקנתי היא כי הם אינם מהווים, בנסיבות, לשון הרע, בעוד שהביטוי השלישי מהווה כזו על פי המבחנים המקובלים.

בחינת הביטוי והשלכותיו על רקע מכלול זה, מובילה למסקנה כי לא נגרם נזק.

התביעה נדחית.

נטען, כי הדבר נעשה בנגוד לקבוע בסעיף 3(א) לחוק איסור הפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה").

לעומת זאת, בעיניין בן אור ונגר, לפי הטענה, מדובר במקרים של טעות או תקלה, שכן כאשר עסק אשר באתר האנטרנט שלו לא קיימת הצהרת נגישות, אינו מודע לכך כי הוא אמור לפעול כך. לפי הטענה, פסקי הדין בעיניין בן אור ונגר, עוסקים בעניינים "טכניים" לחלוטין, שעה שבעניינו של המבקש מדובר בהדרה פיזית מהמרחב הצבורי, ומשכך קיים הבדל רב בין שתי העילות, ואין מקום להשוואה בין המקרים.

...

על כן, איני סבורה כי גובה הגמול ושכר הטרחה המבוקש לאשר בבקשת ההסתלקות דנא מצוי ברף הנמוך דווקא, אולם אני סבורה כי יש בו לשקף את התועלת שהושגה לקבוצה, ועל כן, חרף השוני בין המקרים, מצאתי לאשרם כמוסכם בין הצדדים.

סוף דבר הסתלקות המבקש מבקשת האישור שבכותרת מאושרת בזאת.

תביעתו האישית של המבקש נגד המשיבה נדחית, כנגד תשלום גמול בסך 4,000 ש"ח, ושכ"ט בסך 12,000 ש"ח בתוספת מע"מ אשר ישולמו בשני חלקים: מחצית בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה, והמחצית השניה לאחר אישור בית המשפט שיינתן עם קבלת הודעה משותפת מטעם הצדדים בדבר החלת השינוי במדיניות המשיבה, כמפורט בבקשת ההסתלקות, בצירוף תצהיר כדין מטעם המשיבה.