איסור אכיפת זכויות באמצעות סעד הצהרתי כספי

לימים, רכשו המבקש והמשיב בכסף את זכויות שאר האחים במקרקעין, אף זאת בחלקים שוים, והמשיב עבר להתגורר בבית שהקים אביהם.

באשר לסוגיית הסמכות העניינית, אשר הועלתה על ידי המשיב, טוען המבקש, כי סעד פירוק השתוף הוא סעד משני לסעד קביעת הקף זכותם של הצדדים במקרקעין.

בהתאם נקבע, כי יש לבחון במבט צופה פני עתיד מה תהא ההשלכה האופרטיבית של מתן הסעד המבוקש - אם המשמעות תהא אכיפת זכות קניינית, כדוגמת הוראה על רישום בעלות, חכירה או חלוקה בפנקסי המקרקעין, אז הסמכות העניינית תקבע לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט; אם המשמעות תהא העברת זכויות אובליגאטוריות בלבד, ללא כל הוראה "קניינית" אופראטיבית, למשל כאשר לא ניתן לרשום את הזכויות, אזי הסמכות העניינית תקבע בהתאם לשווי הסעד (עניין אלוש; עניין אבו ג'אנם).

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסמכות העניינית ביחס לסעד ההצהרתי נתונה לבית משפט זה. בהמשך לזאת, מסכימים הצדדים כי סעד פירוק השתוף נתון לסמכותו העניינית של בית משפט השלום, ואולם המבקש טוען, כי מדובר בסעד משני ומשכך מוסמך בית משפט זה לידון בו מכח הילכת "הטפל הולך אחר העיקר" בנסיבות דנן, שגויה הסכמת הצדדים בדבר הסמכות לידון בסעד ההצהרתי.

ראשית, משהועלו טענות אלה לראשונה בסיכומיו של המבקש מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן, כידוע, "בעלי הדין מנועים מלסטות מיגדרי המחלוקות אותן היתוו בכתבי טענותיהם, אלא אם קיבלו מראש היתר לכך מבית המשפט"(ע"א 8871/07 יודפת מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' נגוהות בע"מ (12.7.11), פסקה 19); ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (14.7.11)).

...

לסיכום הדברים.

מן המקובץ עולה, כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו ומשכך דין טענותיו המפורטות להידחות.

על יסוד האמור המרצת הפתיחה נדחית.

הרקע התביעה מוגדרת כתביעה "לסעד הצהרתי + כספית חלופית". התובעת היא חברה פרטית העוסקת בייזום פרויקטים בתחום הנדל"ן. התובע 2 (להלן: "כהן"), הוא בעל המניות.

הצהרתו של בא כוח המשיבות, בפרוטוקול הדיון מיום 11.4.2019, באה לעולם עקב סברה, שלא התקבלה על ידי בית המשפט, שלפיה הסעד המבוקש בהליך העקרי הוא אכיפה של הסכם למכר דירה ספציפית.

המבקשים לא ביקשו וממילא לא קיבלו סעד זמני שאסר על משיבה 1 למכור את הדירה גם לאחר הגשתה של התביעה בתאריך 3.5.2017.

משהתקבלה טענת המבקשים שהסעד המבוקש בהליך העקרי אינו אכיפה של חוזה לרכישתה של "דירה מסוימת", לא יכול להנתן, בהליך ביניים, צו מניעה זמני שתכליתו למנוע מהמשיבים "לעשות כל דיספוזיציה" בזכויותיהם ב"דירת מגורים מסוימת".

...

בהקשר לנטלים, סבורני כי בידי המשיבה היה לבסס טענתה, הן ביחס למהות החברה, נכסיה האחרים הפרויקטים הנטענים.

סבורני כי מאזן הנוחות נוטה למבקשים.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, נחה דעתי לקבל את הבקשה, וניתן בזאת צו מניעה זמני, האוסר על משיבה 1 לבצע כל פעולה ו/או דיספוזיציה בדירה נשוא התביעה.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 10704-09-17 נויפלד ואח' נ' שפי ואח' ה"פ 24193-04-17 שפי נ' נויפלד לפני כבוד השופטת הדס פלד התובע/התובע שכנגד: שמואל(שמוליק) נויפלד ע"י ב"כ עו"ד גיא קורתני ועו"ד שירלי יוסרי הנתבעת/התובעת שכנגד: רותם שפי ע"י ב"כ עו"ד לירון כהן ועו"ד מוטי קהירי החלטה

ביום 10.1.2018 הגיש המבקש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו עתר לסעד כספי בסכום מוערך של 900,000 ₪, וכן לסעד של מתן חשבונות ולצו עשה המורה על אכיפת זכויות היוצרים וזכויותיו המוסריות ביצירות בהן העניק למשיבה שירותי עיבוד והפקה מוסיקלית.

במסגרת כתב התביעה שכנגד עתרה המשיבה לסעד כספי בסך של 532,231 ₪, וכן לסעד הצהרתי שיורה למבקש לפרסם הודעת תיקון והתנצלות מפורטת לכל אחד מהגורמים בפניהם הוציא את דיבתה רעה, הכל כמפורט בכתב התביעה.

ברע"א 2715/13 חוסיין ורדה נ' מינהל מקרקעי ישראל (28.11.13), נקבע כי: "הכלל האוסר קבלת ראיות לאחר שלב ההוכחות אינו כלל דיוני גרידא, אלא הוא נועד גם להבטיח את זכויותיו של הצד שכנגד ושלא יפגע נהולו התקין של המשפט. יש לשמור על האיזון העדין שבין הצדדים אשר עליו מושתתת השיטה האדברסרית המכתיבה את סדר ניהול ההליך, על עיקרון סופיות הדיון ועל השאיפה לנהל משפט בצורה יעילה." השלישי- הנסיבות בגינן לא הוגשו הראיות במועד.

...

לא שוכנעתי כי מדובר בראיה בעלת חשיבות מיוחדת ואשר תרומתה להליך מצדיקה הוספתה בשלב זה. המומחה מטעם ביהמ"ש, מר ניר מימון, התבקש בחוות דעתו להתייחס ממילא לשאלה האם קיים שוני בין היצירות המוזיקליות של המשיבה קודם לקשר בין הצדדים ולאחריו.

לא שוכנעתי כי מדובר בראיה אשר תרומתה להליך מצדיקה הוספתה בשלב זה ולא שוכנעתי מטענת המבקש, לפיה לא יכול היה לדעת על קיום הראיה הנוספת במועד הגשת הראיות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

דיון והכרעה השאלות הטעונות הכרעה ותמצית פסק הדין הכרעה בהליך דנן מחייבת מתן מענה, בין היתר, על השאלות הבאות: האם בהקמת חברת אמפיריקל ובפעילותה הנתבע 2 הפר את האיסורים החלים עליו כנושא משרה בחברת הארווסט להתחרות עם עסקי החברה ולנצל היזדמנות עסקית של החברה? האם הנתבעים 3 ו-4 חבים באחריות כלפי חברת הארווסט וכלפי התובע? האם התובע זכאי לסעד שתבע – מתן צו הצהרתי לפיו הוא זכאי להרשם כבעל 50% ממניות הנתבעים 4-2 בחברת אמפיריקל? כפי שיפורט להלן, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנות הבאות: בהקמת חברת אמפיריקל ובפעילותה הפר הנתבע 2 את האיסורים החלים עליו כנושא משרה בחברת הארווסט להתחרות עם עסקי החברה ולנצל היזדמנות עסקית של החברה וכן את חובת ההגינות כלפי התובע (פרק ח' להלן): לא היתה הסכמה מפורשת בין התובע לבין הנתבע 2 לגבי תחום הפעילות של חברת הארווסט (כמפורט בפרק ח.1 להלן).

יב.3 אין גם מקום ליתן את הסעד ההצהרתי החלופי המבוקש על ידי התובע בדבר זכאותו ל-17.5% ממניות הנתבע 2 בחברת אמפיריקל בסעיף 52 לסיכומיו עתר התובע, לראשונה, לסעד הצהרתי חלופי בדבר זכאותו ל-17.5% ממניות הנתבע 2 (וכן 17.5% ממניות הנתבעים 3 ו-4).

בנגוד לעניין אינטגריטי, שם "אכף" בית המשפט את ההצעה שניתנה לתובע על ידי נושאי המשרה הנתבעים לפני שהחל ההליך, במתכונת שבה הוצעה, במקרה דנן מבקש התובע "להמיר" הצעה כספית (שכאמור אין חולק שלא התגבשה להסכם) למניות בחברת אמפיריקל, וזאת מבלי שנפרסה בעיניין זה תשתית עובדתית מספקת לגבי שווי המניות ונוסחת ההמרה.

יב.4 התובע רשאי להגיש תביעה כספית נגד הנתבעים 1 ו-2 ולמען הזהירות ניתן לתובע היתר לפיצול סעדים מאחר שתביעתו של התובע היתה מלכתחילה תביעה לסעד הצהרתי, אזי משעה שקבעתי כי הנתבע 2 הפר את חובת האמונים שלו כלפי חברת הארווסט וכלפי התובע, ומשניתן סעד הצהרתי בהתאם לכך, אין בדחיית התביעה לגבי הסעד ההצהרתי בעיניין זכאותו של התובע לקבלת מניות בחברת אמפיריקל כדי למנוע מהתובע להגיש תביעה כספית נגד הנתבע 2 ונגד הנתבעת 1 (חברת אמפיריקל).

...

אני סבור שאף אם היה נדרש במקרה דנן פיצול סעדים (וכאמור אני בדעה, בהתאם לגישה השלטת בפסיקה, שלא נדרש היתר כזה), שיקולי צדק מצדיקים מתן פיצול סעדים ביוזמת בית המשפט בכדי שהתובע לא ייוותר ללא סעד, שעה שהנתבע 2 הפר באמצעות הנתבעת 1 (חברת אמפיריקל) את חובת האמונים החלה עליו (ר' למשל: ע"א 4787/06 מנאע נ' עזבון המנוח חוסין סלים מנאע, פס' ס"ג (נבו, 26.5.2008); ע"א 4836/06 עזבון המנוח סאלח יוסף חמוד נ' חרב, פס' לט (נבו, 13.7.2008)).

אין במתן היתר לפיצול סעדים כדי לשנות ממסקנה זו. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת במובן זה שניתן לתובע סעד הצהרתי לפיו בהקמתה והפעלתה של חברת אמפיריקל הנתבע 2 הפר את חובותיו כלפי התובע וכלפי חברת הארווסט כנושא משרה ובעל שליטה בחברת הארווסט שלא להתחרות בעסקי חברת הארווסט ולא לנצל הזדמנות עסקית שלה; וכן הפר את חובתו כבעל מניות בחברת הארווסט שלא לקפח את התובע.

לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות החדשות; משעה שקיבלתי את מרבית טענותיו של התובע נגד הנתבעים; ואף שקבעתי כי אין מקום לפסוק לתובע את הסעד ההצהרתי המבוקש נגד הנתבע 2 אלא סעד הצהרתי מצומצם יותר, וכי לא עומדת לתובע עילת תביעה נגד הנתבעים 3 ו-4, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בסך כולל של 75,000 ש"ח, וכי אין לפסוק הוצאות לטובת או לחובת הנתבעים 3 ו-4.

השנייה, תביעה שהוגשה בת.א. 28783-06-21 ביום 16.7.21 על ידי בן שושן כנגד ה"ה אלקובי לסעד הצהרתי שלפיו בן שושן זכאי לאכיפת ההסכם ובהתאם זכאי להרשם כבעלים של הדירה, והנו בעל זכות השמוש והחזקה הבלעדיים בה. כן התבקש למנות את עו"ד חזי כהן ככונס נכסים שיהיה רשאי בין היתר לחתום בשם ה"ה אלקובי על כל מיסמך הדרוש לשם רישום והעברת הבעלות בדירה וכן התבקש להורות לה"ה אלקובי למסור לידיו את כלל המסמכים הדרושים לשם רישום הבעלות בדירה על שמו של בן שושן, לרבות יפוי כוח ואישורי מיסים.

אולם, בהתאם להחלטתי מיום 22.8.21 בבקשות שהוגשו על ידי שני הצדדים לצוו מניעה זמני, בן שושן זכאי עד למתן החלטה אחרת אך ורק להמשיך ולהתגורר בדירה אך אינו רשאי לאפשר לצד ג' כלשהוא זכות שימוש בדירה וכמו כן ניתן צו האוסר על ה"ה אלקובי ו/או מי מטעמם לפעול בדרך כלשהיא לפינוי בן שושן מהדירה.

סיכומו של דבר, מכלול הנסיבות שפורטו לעיל דהיינו הזדרזותם של ה"ה אלקובי במשלוח הודעת הביטול למרות שניתן היה למצוא פתרון לאי כיבוד שיק 188, והעמידה על ביטול מיידי של ההסכם תוך היתעלמות מהכספים הנוספים שכבר שולמו על ידי בן שושן כל אלו יחדיו מבססים לעמדתי קביעה שלפיה הזכות לביטול ההסכם, גם אם נניח כי הייתה קיימת בידי ה"ה אלקובי, הופעלה בנסיבות באופן העולה כדי שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב, וגם מטעם זה קיימת הצדקה לקבוע כי אין תוקף להודעת הביטול ויש ליתן ארכה לבן שושן לקיום ההסכם.

...

סיכום ומסקנות לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה בן שושן נותר חייב בגין הדירה סכום של 300,000 ₪ והוא מחויב עקרונית בפירעונו של שיק 188.

בשים לב לכך שלא הוצגו לפני ראיות מספיקות בשאלת משמעות ההערות לפי פקודת המסים גביה, ואף בן שושן לא טען כי הוא אינו נדרש כיום לשלם תשלומים נוספים על חשבון תמורת הדירה, אני קובע כי על בן שושן להפקיד סך של 247,000 ₪ בנאמנות בידי עוה"ד מיכאל דן ו/או מורן מויאל אשר הוגדרו כ"נאמן" בסעיף 5(א) להסכם או לחילופין בנאמנות בידי עו"ד ביטון המחזיק ממילא בסך של 80,000 ₪, אך זאת רק ככל שיש הסכמה בין הצדדים לכך.

לפיכך אינני קובע קביעה כלשהי בשאלת הסעדים הכספיים שלהם זכאי מי מהצדדים כתוצאה מקביעותי לעיל, ואני נעתר גם מחמת הזהירות לבקשתם של ה"ה אלקובי לפיצול סעדיהם.