אינוס קטינה תוך חבלה גופנית סעיף 345(ב)(3)

בגין האירועים המתוארים לעיל הורשע המשיב באישום הראשון בעבירות של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 14 שנה, שלא בהסכמתה החופשית, תוך ניצול מצבה ותוך גרימת חבלה גופנית – עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ו-(5), ולפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וכן במעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנה, שלא בהסכמתה החופשית, תוך ניצול מצבה ותוך גרימת חבלה גופנית – עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות הסעיפים הנ"ל. בגין האישום השני הורשע המשיב במעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנה שלא בהסכמתה החופשית – עבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק, וכן בעבירה של החזקת נכסים שהושגו בפשע לפי סעיף 411 לחוק.

...

בית משפט קמא ציין בגזר דינו כי "אך ורק בחוות דעתו של ד"ר ורטמן קיימת התייחסות לפגם אורגני במוחו של הנאשם. ועדיין, גם אם לא נמצאו תימוכין פוזיטיביים מוחלטים לגישה זו, הרי שמקובלת עלי אמירתו של ד"ר ורטמן, שבנתיבה פסעו גם חוות הדעת האחרות [...] משכך, ולאור האמור, יש לתת משקל מסוים לנסיבה זו ויש לראות בה נסיבה לקולא". הנה כי כן, ומבלי להידרש לשאלה לאיזה סעיף בדיוק נופל עניינו של המשיב, בית משפט קמא כבר לקח בחשבון את מצבו של המשיב בעת קביעת העונש, ובכך איזן בין שיקולי הענישה הנוגדים.

האיזון בין השיקולים השונים כאמור לעיל, מביא למסקנה כי המקרה שבפנינו אינו מצדיק התערבות.

אשר על כן, שני הערעורים נדחים.

בהמשך, הוגש נגדו כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, שייחס לו את העבירות הבאות: אינוס קטינה תוך גרימת חבלה גופנית (לפי סעיף 345(ב)(3) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); ניסיון לאינוס קטינה תוך גרימת חבלה גופנית (לפי סעיף 345(ב)(3) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ובצרוף סעיף 25 לחוק העונשין); מעשה מגונה בקטינה תוך גרימת חבלה גופנית (לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(ב)(3) ו-345(א)(1) לחוק זה); וכניסה ושהיה בישראל בנגוד לחוק (לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952).

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את הדברים אנו סבורים שדין הערעור להידחות.

דין הערעור להידחות.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ועבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א) לחוק.

המבקשת טוענת כי במעשים אלה בעל המשיב את המתלוננת ללא הסכמתה החופשית תוך גרימת חבלה גופנית וביצע בה מעשה סדום.

אשר לטענת ב"כ המשיב כי היה באפשרות המתלוננת לרדת מהרכב מספר פעמים, טענה ב"כ המבקשת כי אף אם לא היה זה חכם מצידה להמשיך ולנסוע עם המשיב, עדיין, יש להתחשב בסיטואציה המפחידה אליה נקלעה המתלוננת, שהנה קטינה.

...

לטענתה, ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב במיוחס לו: עדותה של המתלוננת; החבלות שנמצאו על גופה ועל איבר מינה; כתם שנימצא על חזייתה ונחשד ככתם דם, בשילוב עם דבריה של המתלוננת, שנרשמו במזכר מיום 9.9.09, לפיהם לא היתה במחזור ביום הארוע (לאחר שעיינתי בבקשת המבקשת ובתגובת ב"כ המשיב, התרתי ביום 13.9.09 את הגשתו של המזכר לאחר שהדיון בבקשת המעצר כבר הסתיים); האזנת סתר לשיחה שקיים המשיב עם אדם בשם מיכאל חזן ביום 22.8.09 בה סיפר לו על ליל האירוע, באומרו "ראיתי איזה זנזונת בצומת לקחתי אותה למושב...

לאחר שעיינתי בחומר החקירה ושמעתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו. כאמור, הראיות עליהן נסמכת המבקשת הן בעיקרן עדותה של המתלוננת ועדותם של אימה ואחיה; האזנת הסתר לשיחה שקיים המשיב עם מיכאל חזן; וממצאי הבדיקה הרפואית שמצאה שפשופים בכתף ימין של המתלוננת, שפשוף בשפתה העליונה הפנימית בפה, שריטות וחבלות בגב העליון ובשוק רגל ימין, וסימני שפשוף בשפת הפות השמאלית הפנימית (ביתר איזורי הנרתיק לא נמצאו ממצאים חריגים).

מכאן, ששאלת מהימנותה של המתלוננת והמשקל שיש ליתן להסבריה כי לא ירדה מהרכב כשהציע לה המשיב – משום ש"היה שם חושך בחוץ" (חקירתה מיום 20.8.09, ש' 29), וכי "במושב שלו כשירדתי חשבתי ללכת ולא ידעתי לאן ומה לעשות" (חקירתה מיום 22.8.09, ש' 81) – מקומם להידון במשפט עצמו, ולא בשלב זה. מכל מקום, הגם שעולים מספר סימני שאלה בפרשה זו, אין בהם כדי לאיין את הראיות לכאורה הקיימות נגד המשיב, וסבורני כי ישנו סיכוי סביר שעיבודן וגיבושן של הראיות במהלך המשפט יוביל להרשעתו בתום משפטו.

הנאשם חזר בו מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ונקבע על יסוד הודאתו, כי הוא ביצע את העבירות נשוא כתב האישום המתוקן וכדלקמן: מעשה מגונה בכוח תוך גרימת חבלות גופניות – עבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

ב"כ הנאשם הפנה לתפ"ח (נצ') 857-01-16 מדינת ישראל נ' פלוני (16.7.17), שם הורשע הנאשם בכך שבהיותו קטין, כבן 15.5 ביצע עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, כלפי קטינה שהייתה אז כבת 13 שנים, בעוברו עבירה לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, קרי, כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה 14, גם בהסכמתה.

...

סבורני, כי תלכיד עונשי ראוי ומידתי בעניינו של הנאשם צריך, כי יכלול בחובו השתת ענישה מוחשית בדמות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, אשר תיתן ביטוי למכלול נסיבות המקרה דנן, למהות המעשים והחומרה הגלומה בהם ותעלה בקנה אחד עם מיקום העונש הראוי לנאשם במתחם העונש ההולם שקבענו לעיל.

סבורני, כי עמדתו העונשית של ב"כ הנאשם להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם, חורגת היא לקולא ואין בה כדי לתת ביטוי עונשי ראוי, נכון ומאוזן לחומרת המעשים שביצע הנאשם ולנסיבות ביצועם.

סופו של יום, נוכח כל האמור לעיל, הייתי מציעה לחברי להשית על הנאשם את העונשים כדלקמן: 46 חודשי מאסר בפועל שימנו מיום מעצרו של הנאשם 16.2.22 כאשר בתקופה זו לא תיכלל ולא תנוכה התקופה בה היה הנאשם גם אסיר למשך 45 ימים, בגין הרשעתו הנוספת.

וגזר דין (עותק חלקי) הנשיאה, השופט סאאב דבור : מבוא הנאשם, יליד שנת 2004, הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן, לפיהן - בהיותו קטין כבן 15 שנים ביצע בקטינה שהייתה אז כבת 15 שנים עבירות שעניינן: נסיון אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 345(ב)(3) + (1) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן:"החוק")בנסיבות סעיפים 345(א)(1) + 25 לחוק; מעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(1) + (ב)(1) ו- (3) לחוק וכן, מעשה מגונה בנסיבות אינוס, עבירה לפי סעיף 348(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(1) ו- (3) לחוק.

במעשיו המתוארים לעיל, ניסה הנאשם לאנוס את המתלוננת, עת הייתה קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, הן בכך שניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה והן בכך שניסה להחדיר את ידו לאיבר מינה; הכול בנגוד לרצונה, שלא בהסכמתה החופשית ותוך גרימת חבלות גופניות ונפשיות; עשה בה מעשה סדום פעמיים, בכך שהחדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת בשתי הזדמנויות; בנגוד לרצונה וללא הסכמתה וכן, ביצע בה מעשים מגונים, לשם גירויו וסיפוקו המיני שלא בהסכמתה, בנגוד לרצונה ותוך גרימת חבלות גופניות ונפשיות.

...

גילו של הנאשם; כמו גם גילה של המתלוננת עמדו אף הם לנגד עיניי בבואי לגבש את המסקנה אליה הגעתי.

"כאשר מדובר בעבריינים קטינים, מדיניות הענישה מחייבת מלכתחילה את בית המשפט להקנות משקל מכריע ודומיננטי לשיקול השיקום. לכן, בהליך שבו שיקולי השיקום והטיפול הם באופן אינהרנטי לב ליבו של העניין, יש לתת משקל יתר להמלצות אנשי המקצוע מהדיסציפלינה הטיפולית. הגם שתסקירי שירות המבחן הינם בגדר המלצה בלבד שאינה מחייבת את בית המשפט...., בעניינם של קטינים אל לו לבית המשפט לסטות מהמלצות שירות המבחן כאשר יש בנמצא אופק שיקומי, אלא מטעמים כבדי משקל... בהתאם לכך, סבורני כי עלינו לאמץ כלל מנחה לפיו כל אימת שמדובר בגזירת דינם של קטינים יש לתת משנה תוקף להמלצות שירות המבחן, זאת מבלי שתוגבל סמכותו של בית המשפט לדחות את ההמלצות בהתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת" (ע"פ 49/09 הנ"ל, פסקה 27 לחוות דעתו של השופט דנציגר.

בהינתן כל המקובץ לעיל, לו דעתי תישמע, הייתי ממליץ לחברותיי להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו עונשים אלה: מאסר בפועל לתקופה של 36 חודשים בניכוי התקופה בה היה במעצר (מיום 11/07/21 עד 19/07/21).