אינדיקציה רפואית לניתוח כריתת רחם

הנתבעת טענה כי התובעת התקבלה בביה"ח כשהיא אכן בשבוע 41 ושלושה ימים להריונה עם מיעוט מי שפיר, טופלה כראוי והיתה נתונה תחת מעקב והשגחה של רופאים לרבות רופאים מומחים, שהחליטו כנדרש, ועם קבלתה בביה"ח-על גרימת לידה באופן הדרגתי ומבוקר, כי החלטה זו והפעלת הלידה בוצעו תוך התחשבות יתירה בעברה הרפואי והמיילדותי, תוך מתן טפול רפואי מתאים, כי נסיונה של התובעת לקשור בין ה"אילוץ" שהביא לכריתת רחמה לבין החלטתה והחלטת הרופאים לבצע הלידה שלא בניתוח קיסרי-הוא נסיון שלא יצלח.

טוענת גם הנתבעת כי בשום שלב של הלידה לא היה חשד לאי התאמה בין ראש העובר לאגן התובעת, כי גודל העובר נמצא קטן מגודלו של זה שיולד בלידה קודמת, ועוד נטען כי "בבדיקת האגן של היולדת נמצא כי האגן מתאים לנסיון לידה נרתיקית". הנתבעת טענה כי קצב ירידת ראש העובר באגן התובעת היה כמצופה, בהתחשב כי המדובר בלידה חוזרת וכזו שהופעלה, שלא החלה באופן ספונטני; כי במהלך הלידה לא התעורר כל חשד ולא נמצאו סימנים לאי התאמה בין גודל העובר לאגן התובעת, כי לא היתה אינדיקציה רפואית לביצוע ניתוח קיסרי, כי רק בשלבים הסופיים של הלידה נצפו שינויים במוניטור שיכולים היו להצביע על חשד למצוקה עוברית-אז הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי מיידי, שעד שלב זה היתקדמה הלידה בצורה תקינה לחלוטין.

...

סוף דבר, ואכן במאמר מוסגר, אעיר עוד כי לא ברורה לי הדרך בה מבקשת הנתבעת שלא להתייחס להחלטת כב' ש. מ. דרורי בפס"ד חלמסקי, מתוך הערכאה בה הוא יושב, בעוד שהיא מבקשת כן להתייחס לפס"ד של בית משפט מחוזי אחר, שניתן אמנם בהרכב של שלושה-כשעסקינן בערכאה זהה.

אינני מקבלת טענת התובעת כי מה שנעשה בה היה בו כדי למנוע שובה למעגל העבודה, גם את חזרתה למקום עבודתה קודם הלידה (ומכל מקום לא הובאו ראיות כאן).

כמעט לא יכול להיות חולק באשר לכאב, לסבל ולעוגמת הנפש שנגרמו לתובעים, ובמיוחד לתובעת, שהוא תוצאת מה שנגרם לה, גם כאשר אני לוקחת בחשבון את חזרתה מטענותיה גבי נכות נפשית שנותרה בה, כאשר יש לקחת בשיקול את טענות התובעים גבי רצונם, שלא יוגשם עוד, בילדים נוספים, כשמאידך יש לקחת בשיקול את טענות הנתבעת מקום זה, כששיקול נוסף כאן הוא אי חזרתם של התובעים על טענותיהם גבי צורך אפשרי בנקיטת הליך פונדקאות (אף שטענה כזו ניתנה בכתבי הטענות-הנה לא נשמעו ראיות), כשמנגד יש גם לקחת בחשבון הפיצוי שייפסק כי אין חולקין כי כריתת הרחם שעברה התובעת הצילה, סופו של דבר, את חייה.

על כן, במקרה הנוכחי של מטופלת בת 44, אם ל- 4 ילדים, שהלכה לניתוח אלקטיבי של כריתת רחם באינדיקציה רפואית מלאה, הייתי קובע נכות מקסימלית בגובה 10%.

...

סבורני כי די בכך על מנת לזכותה בפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה אף כי לא נטען לכך במפורש בכתב התביעה.

כפי שנימק זאת השופט אור (שם, 581): "אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש "מחיר" לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בביצוע טיפול רפואי בגופו בלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על ידיו.

סוף דבר אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 229,648 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%.

על פי התעוד הרפואי שבחומר הראיות, שוכנעתי מהאמור בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, ואף מההסברים המפורטים שמסרו רופאי הנתבעת, והמומחה מטעמה, בעדויותיהם בביהמ"ש, כי במקרה של התובעת היתקיימו, בו זמנית, שתי אינדיקאציות לניתוח: האחת – אינדיקאציה מוחלטת, לכריתת השחלה עם הממצא, ולניתוח זה זומנה התובעת מלכתחילה; והשנייה – אינדיקאציה יחסית, לכריתת הרחם, בשל הצירוף של רחם שרירני ביחד עם סימפטומים קליניים שהתובעת סבלה מהם.

...

אני סבורה כי על כך צריכה התובעת להכיר תודה לרופאים.

הפועל היוצא הוא כי התביעה נדחית, בהעדר חבות של הנתבעת.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד כלהלן: א. בגין עדותו של פרופ.

אשר לטענה לפיה היה צריך לבצע בטרם הניתוח איבחון היסטולוגי של הממצא ברחם, נאמר בחוות הדעת המשלימה של פרופ' גונן כי מדובר במהלך אשר איננו עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה הרפואית המקובלת.

על רקע האמור העיד ד"ר הורשנטיין בחקירתו, כי פעולת הזיהוי של השופכנים היתה הכרחית ומחויבת במקרה דנן, זאת הן נוכח הסיכון הכללי והידוע של פגיעה בשופכן בעת כריתת רחם כפי המצויין לעיל, והן בפרט ובמיוחד בנסיבותיו של המקרה הנידון לנוכח ההידבקויות שהיקשו על ביצוע הניתוח ושעשויות אף להשפיע על המהלך הרגיל של השופכן ומיקומו ביחס לרחם, וכן הדימום הרב שהיה בניתוח (עמ' 51-52).

בהיעדר דימום או אינדיקאציה אחרת, לא מקובל לעשות גרידא אבחנתית (עמ' 87, ש' 27-30), וכך הוא אף לגבי בדיקת דופלר שאף איננה מספיקה (עמ' 89, ש' 3-13).

...

סבורני כי לא ניתן לראות בפניה בע"פ מעין זו, אף אם נניח שאירעה, משום פניה ממשית ורצינית של עובד לבחון אפשרות של פרישה מוקדמת לגמלאות.

סיכומם של דברים: התביעה מתקבלת.

כן ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט בסך 35,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20% מהפיצוי שנפסק בצירוף מע"מ. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

להלן אביא עיקר טענותיהם: הנתבעים מפנים להיסטוריה הרפואית של התובעת: בין היתר סבלה התובעת, החל משנת 1991, מדימומים; עברה ניתוח לפרוסקופיה באותה שנה, במהלכו בוצע בה ניתוח כריתת שחלה בבית החולים, ניתוח שהיה כרוך בפתיחת הבטן; והיסטרוסקופיה-גרידה של תוכן הרחם, אשר עברה בשנת 1995.

לאור היותו של הסיבוך נדיר יחסית, הרקע המשפחתי של התובעת, והסבל הרב אשר היה מנת חלקה ואשר היווה אינדיקציה לבצוע הניתוח, התובעת לא הייתה נמנעת מלבצע את הניתוח גם אם הייתה מוזהרת מפני הסיכון האמור.

...

לסיכום עניין ההסכמה מדעת: אני קובע כי הסכמת התובעת לניתוח ניתנה מדעת וכי לא הייתה בפעולות הנתבעים הפרה של סעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו – 1996.

כמו כן אני קובע, כי היה על הנתבעים לשנות לחלוטין את טופס ההסכמה לניתוח עליו החתימו את התובעת.

סוף דבר: למרות שהיה על הנתבעים להחתים את התובעת על טופס הסכמה לניתוח אשר תוכנו שונה מהותית מהטופס עליו הוחתמה, ולהמנע משימוש בטופס כללי וחסר כל הסבר עם קבלת חוק זכויות החולה, הרי שבהיעדר נזק אשר נגרם כתוצאה מכך, לא ניתן לפסוק לתובעת פיצוי (אשר יהווה מעין הטלת חיוב עונשי על הנתבעים), בגין השמוש בטופס שאינו ראוי, בהליך נזיקי זה. כאמור וכמנומק לעיל, דין שאר טענות התובעת-להדחות.