הנתבעים הנם אחים ובמועדים הרלוואנטיים לתביעה נתבע 2 היה רשום בספרי משרד הרשוי כבעלים של רכב מסוג אופל נושא מספר רשוי 49-802-18 (להלן: "הרכב").
בנידון, נתבע 2 הפנה להלכה הפסוקה, לפיה רישום הבעלות על רכב במשרד הרשוי הנו דקלראטיבי בלבד, והוסיף באומרו כי על העסקה חל חוק המכר, תשכ"ח-1968, והרי בהתאם לסעיף 33 לחוק הנ"ל, הבעלות ברכב עוברת עם מסירת החזקה בממכר לקונה ללא צורך ברשום כלשהוא.
במסגרת התביעה הגישו שני הנתבעים תצהירי עדות ראשית, מוצגים נ/1 ו-נ/3, בהם נטען כי בהתאם לזכרון הדברים הבעלות ברכב עברה, כביכול, לנתבע 1 לפני ארוע התאונה.
...
בכך פעל נתבע 2 בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח משולב), תש"ל – 1970, בו נקבע כדלקמן:
"בכפוף להוראת פקודה זו, לא ישתמש אדם- ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו".
יוצא אפוא כי נתבע 2 עוול כלפי התובעת בעוולת הפר חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).
בנסיבות העניין, דין התביעה נגד נתבע 2 להתקבל, וכך אני מורה.
סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה, 1.2.18, ועד להיום, מגיע לסך של 53,540 ש''ח.
כאמור, התביעה הוגשה על סך של 84,325 ש''ח. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 18.1.16, ועד להיום מגיע לסך של 87,950 ש''ח, ובניכוי הסכום לעיל, היתרה הינה 34,410 ש''ח.
לסיכום, אני מחייב נתבע 2 לשלם לתובעת סך של 34,410 ש''ח וזאת בנוסף לסכומים ששולמו על ידי נתבע 1 עד להיום בהתאם לפסק הדין שניתן בתביעה.
