בעניינינו, סעיף 17 להסדר הפשרה קובע כדלקמן: " מוסכם בין הצדדים כי אם בית המשפט הנכבד לא יאשר את הסדר הפשרה, אזי הסכם הפשרה על נספחיו והטיוטות שהוחלפו במסגרתו, יחשב לכל דבר ועניין כאילו לא נערך מעולם ויהיה חסר תוקף משפטי מדעקרא, אסורים להצגה מכל וכל, ולא ניתן יהא להגישו ו/או להסתמך עליו ו/או לעשות בו או בתוכנו שימוש כלשהוא בין במסגרת הליך שפוטי כלשהוא בין במסגרת הליך מעין שפוטי בין במסגרת הליך מינהלי ובין בכל הליך אחר, ובכלל זה לא ניתן יהא להשתמש בנתונים ו/או במצגים ו/או בטיוטות ההסכם ככל שהגיעו לידיעתו של מי מן הצדדים ו/או באי כוחם ו/או צדדים שלישיים במהלך המו"מ לקראת הסכם זה ו/או בקשר אליו והם לא יחייבו את הצדדים, בכלל זה כלפי צד ג' ולא ילמדו על הסכמותיהם בעניינים דומים או אחרים."
מינוי בודק
ס' 19(ב) (1) לחוק קובע כי "בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקבל חוות דעת מאדם שמינה לשם כך, שהוא בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (בסעיף זה – בודק), אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נידרשת, מטעמים מיוחדים שיירשמו...".
במסגרת בקשת אישור הסדר הפשרה טענו הצדדים, כי אין צורך במינוי בודק חצוני לסבירותו של הסדר הפשרה.
(ב) בקביעת שיעור שכר הטירחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:
(1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
(2) מורכבות ההליך, הטירחה שטרח בא הכוח המייצג והסכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;
(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;
(4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;
(5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית".
הבקשה לפטור מהמחצית השנייה של האגרה
כאמור במסגרת הבקשה לאישור הסדר הפשרה, עתרו הצדדים, לפטור את המשיבה מתשלום חלקה השני של האגרה, זאת לאור העובדה כי הצדדים הגיעו להסדר פשרה שהביא לחסכון בזמן שפוטי יקר, כמו גם תועלת לחברי הקבוצה והציבור בכלל.
...
בית המשפט רשאי לחרוג מעקרון זה במקרים בהם פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות העניין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת, כאמור בסעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות: "מצא בית המשפט כי פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות הענין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת, רשאי הוא להורות על מתן כל סעד אחק לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור, כפי שימצא לנכון בנסיבות הענין;".
ראה בהקשר זה: רע"א 1644/15 גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ (פורסם בנבו, 27.5.2015); עע"מ 2748/15 מי אביבים נ' ליבוביץ (פורסם בנבו, 1.9.2019), סעיף 40.
כמו כן, ביהמ"ש נאלץ לדון בבקשות לסילוק על הסף, אשר בסופו של דבר, התקבלו חלקית, כאשר מעבר לשאלת הסמכות המקומית, נמחקו שלושה מבקשים ושלוש משיבות מבקשת האישור, דבר אשר הוביל לתיקון בקשת האישור.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, ביהמ"ש מאשר את הסדר הפשרה הסופי ונותן לו תוקף של פסק דין.