הועדה ביקשה לסלק עתירה זו על הסף בין היתר מהטעם שהסעדים המבוקשים בה אינם נתונים לסמכותו העניינית של בית משפט לעניינים מינהליים, מאחר וככל שמבוקש לקבוע שהשומה המכריעה חלה על היטל ההיתר כי אז על התובעות לפנות לועדת הערר, וככל שמבוקש לחייב את הועדה להשיב כספים כי אז על התובעות לפנות לבית משפט אזרחי.
ואולם, כאשר טענות הנישום אינן מתייחסות לנושא השומה אלא לטענות חיצוניות לשומה, כגון טענות נזיקיות או חוזיות, עליו לברר טענותיו בבית משפט רגיל ולא בפני הגופים המיוחדים שהוקמו לבירור הטענות הנוגעות לשומה "הועדה איננה מוסמכת לבטל חיוב בהיטל השבחה מטעמים שהנם חצוניים לחוק התיכנון והבנייה, כגון בטענות של השתק, הבטחה חוזית או בגין עוולה נזיקית. טענות אלה יש לבררן בבית המשפט המוסמך" (נמדר הנ"ל בעמ' 463 והאסמכתאות שם).
ובהמשך כותב מר צור שהוא מעולם לא קשר בין שומת המכר לשומת ההיתר, לא במסגרת הדיון ולא מחוץ לו, הן מאחר והדבר נוגד את הוראות חוק התיכנון והבניה והן מאחר ואין בסמכותו ליתן הבטחה מעין זו.
הן השמאי צור והן גיא וינברג נחקרו על תצהיריהם, ובעדותו הודה גיא וינברג שאין כל הסכם לפיו חוות הדעת המכריעה תחול גם על היטל ההיתר, כי השמאי צור לא נתן כל הבטחה שכזו, כי למעשה מדובר בתחושות של התובעות, לא בהסכם, הצדדים עצמם לא הגיעו לכדי הסכם, ורק מבחינתו שלו זה היה ידוע, מוסכם וברור (עמ' 20 שורה 4 - עמ' 23 שורה 18).
...
לא שוכנעתי שלכל אורך הדרך ברור היה לתובעות שחוות הדעת המכריעה תחול גם על היטל ההיתר.
מסקנתי היא שעל התובעות להביא טיעוניהן בפני ועדת הערר, ותביעת השבה אינה האכסניה הנאותה לבחינת הטענות שעלו.
והדין הוא שטענות התובעות אין מקומן בבית משפט זה.
התביעה נדחית.
