אין טעם בדיון בהורות משותפת של בני זוג שהציגו ראיות למכביר

מהראיות והעדויות עולה כי ללא תרומתו הכספית של המערער למשק הבית המשותף, לא היה בידי המשיבה לשלם את תשלומי השיוך.

לא הייתה כוונה להשמיץ או להכפיש, אלא שבהצגת הדברים בידי המערער לבני משפחתו טען כי הסיבה לפירוד נעוצה רק בה ועל כן לא נותרה לה ברירה אלא להציג בפניהם את האמת.

בבע"מ 2991/13 [פורסם בנבו] נדון ערעור על פסיקת כב' ביהמ"ש המחוזי בירושלים, אשר הורה כי בנסיבות חיי הצדדים יש לזקוף לזכות המבקשת 10% משוויה של דירה.

פסיקה מאוחרת יותר בסוגיית הקף השתוף של בתי המשפט לעינייני מישפחה וערכאות העירעור קבעה כי הקף השתוף נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש בהיתחשב בנסיבות כל מקרה לגופו, ואפנה לעניין זה לעמ"ש (חיפה) 38445-08-17 מיום 5.10.18 שם נקבע שתוף מלא בעיקר נוכח שעולה ממסמכי רכישת הבית על שם שני בני הזוג על כוונתם לרכוש בית במשותף שהזכויות בו סופו של יום יירשמו על שם שניהם; תלה"מ (צפת) 57980-07-19 מיום 21.10.21 מסגרתו נקבע הקף שתוף של הבעל בדירת המגורים בשיעור של 15% מערך הבית לאור שנרכש כדיור צבורי בהטבה שניתנה לאשה, נשא בחלק מתשלומי המשכנתא, מרבית עליית ערך הבית לא נבעה מהשקעה בנכס; עמ"ש 57806-07-20 מיום 23.5.21 לפיו "האפשרות "לזכות" בן זוג בחלק מזכויות בן הזוג האחר בנכס שהיה בבעלותו לפני הנישואין אינה מחייבת בהכרח חלוקה של מחצה על מחצה, וניתן להגיע למסקנה כי בן הזוג "רכש" זכויות בנכס בשיעור שהוא פחות ממחצית, והכל בהתאם לנסיבות", וכן כי הקף השיתופיות נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש; תלה"מ (אשדוד) 37049-07-18 מיום 20.2.22 שקבע שיתופיות מוחלשת לפיה לאשה זכויות בשיעור של 25% מדירה שהאיש מימן מחצית מעלותה טרם נשואי הצדדים, ומהלך החיים המשותפים הם נשאו יחד חלק מן ההלוואות להרחבת הדירה.

שלישית- מעבר לשאלת נטל ההוכחה- קיים קושי להלום היתנהגות המערער, אשר לטענתו הוא (כיום), הפנה את הכנסותיו לסיוע בהשבחת הבית וברכית הזכויות בו, עת במקביל, ניהל הליך פש"ר, והכנסותיו היו אמורות להיות מופנות לקופת הכנוס; גם אם אין בכך להקים השתק מלא, בודאי מכרסם הדבר בתחושת הצדק, וגם בכך טעם להחלשת השיתופיות.

באשר לחלקו השני של המודל – הוכחת השתוף בין הצדדים - סבור אני, כי גם בהנתן מצב משפטי לפיו מוטל נטל הוכחה כבד יותר על בן-זוג ידוע-בציבור מאשר על זה הנשוי, האיש עמד בנטל הוכחה זה. ודוק, בית משפט קמא קבע כקביעות עובדתיות - אשר אין צורך להכביר מילים בדבר משמעויותיהן לגבי מידת ההתערבות המצומצמת של ערכאת העירעור - כי הקשר הזוגי בין הצדדים נמשך כ- 15 שנים, וכי בשים-לב לתקופת החיים המשותפת של הצדדים, במהלכה נולדו להם שני ילדים, מימון תשלום דמי השיוך של הדירה על ידי האיש, שפוץ הדירה במהלך חיי הזוגיות ונשיאה משותפת בהוצאות כלכלת הבית והמשפחה ומגורים משותפים, חלה עליהם הילכת השתוף.

עולה מקריאת החלטות בית המשפט העליון שהובאו לעיל, כי הנסיבות בהן נדונה "שיתופיות מוחלשת" חולשות על מקרים בהם הייתה קיימת בין בני-הזוג "זוגיות מוחלשת", לרבות מקרים בהם אחד מבני-הזוג חי חיים כפולים, או שהעדר תרומתו לזוגיות הייתה בוטה ובולטת.

...

בד-בבד עם התוצאה האמורה, אדגיש, כי אין בידי לקבל את העמדה, אותה אימץ בית משפט קמא, לפיה עת מדובר בסכסוך משפחתי, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בסוגית פיצוי בגין פרסום לשון-הרע, בין היתר, הואיל וסכסוכים מעין אלו טעונים רגשית, וכי כעניין שבמדיניות, אין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע.

ראשית סבורני, כי מדובר בפרשנות שיפוטית, שאינה במקומה הואיל והמחוקק לא ערך אבחנה בין פרסום לשון-הרע בקרב בני משפחה לבין פרסום שאינו בקרב בני משפחה – ולא בכדי.

יתרה מכך, סבור אני, כי תוצאה מעין זו, מעניקה, הלכה למעשה, הגנה נוספת לאותם צדדים שמצויים בסכסוך משפחתי מפני תביעות מסוג זה, בניגוד לקביעות המחוקק.

כמו כן, מבקרות המבקשות את הקביעה כי הרקע האלים של בן הזוג הישראלי תומך בהרחקתן מישראל, וטוענות כי זקיפת האלימות שחוותה המבקשת לחובתה, תוך הצגת הגירוש מן הארץ כאקט שנועד "להגן" עליה ועל בתה, בלתי מתקבלת על הדעת.

נוהל אלימות מקל גם על זרים שאין להם ילדים משותפים מבני הזוג הישראליים (להלן: הקטגוריה השנייה) – וממסד "מסלול אוטומאטי" לדיון בבקשותיהם בועדה הבין-משרדית.

ראשית, היא שוללת הגנה מקורבנות אלימות שאין טעם הומניטארי חצוני התומך בהסדרת מעמדם, ולמעשה הופכת את "המסלול המהיר" אל הועדה הבין-משרדית למסלול היתרסקות – שהרי אחת דינן של בקשות כאלה להדחות.

כפי שהובהר בעיניין זוולדי (פסקה 16), בעיניינם של הורים לילדים משותפים קיימת אמנם משמעות תיאורטית לשיקול הזיקה – אלא שמן הבחינה המעשית די בעצם קיומו של ילד משותף כדי ליצור "חזקת זיקה": "שיקול הזיקה, עובר כחוט השני במסלולי ההיתאזרחות השונים. כך, ניתן לומר כי אף מקום בו לא מצוין תנאי זה במפורש, דוגמאת מקום בו יש לבני הזוג שהקשר ביניהם פקע ילדים, קיימת חזקה כי עצם הקשר של בן הזוג הזר עם ילדיו, מקים זיקה שכזו". ברי כי זיקה כזו עלולה לעודד ניצול הכללים.

"עיקרון טובת הילד הוכר זה מכבר כערך מרכזי בשיטתנו המשפטית, ועל חשיבותו אין צורך להכביר מילים.

בשלב זה, נכון לשוב ולהפנות לתנאי הסף הקבועים בנוהל אלימות – תנאים המפחיתים את החשש מפני ניצול לרעה, ומבטיחים כי בשערי הנוהל יבואו רק זרים שנישואיהם לבן הזוג הישראלי נרשמו ונמצאו כנים (סעיפים ג.6.1.1-ג.6.1.2 ו-ג.6.2.1), ואשר האלימות שהופנתה נגדם הוכרה על ידי הרשויות (שהייה ממושכת במקלט לנשים מוכות; קיומן של ראיות לכאורה בידי המישטרה; מתן צו הגנה על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה לאחר דיון שהתקיים במעמד שני הצדדים; או אישור מטעם רשויות הרווחה לפיו בן הזוג הזר מוכר ומטופל על ידם בשל אלימות במשפחה מצד בן הזוג הישראלי; סעיפים ג.6.1.3 ו- ג.6.2.4 לנוהל).

...

כמו חברי, אף אני סבורה כי הפגם בהחלטתה של הוועדה הבין-משרדית במקרה דנן נעוץ בכך שלא ניתן משקל מספק לעובדה שהמבקשת נפלה קורבן לאלימות מצד בן זוגה, בהשוואה לשיקולי הזיקה (וראו לעניין זה את דבריה של השופטת ע' ארבל בעע"ם 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים, פסקה 17 לחוות דעתה (27.2.2011), שמהם ציטט חברי בפסקה 11 לפסק דינו).

אולם, מצד אחר, העובדה שבן הזוג הוא אדם שלו מיוחסת מסוכנות פעלה בסופו של דבר לרעתה מאחר שנקבע כי יהיה עדיף לבתה הקטינה שלא להיות בקרבתו, באופן שהשליך על ההחלטה שלא להעניק לה מעמד.

באופן כללי יותר, מעבר להיבטים הפרטניים של הנהלים הנוגעים למעמדם בישראל של בני זוג שאינם אזרחי או תושבי המדינה אני סבורה ששומה על רשות האוכלוסין וההגירה להפנים את הפן העקרוני של הדברים.

יחד עם זאת, ב"פירוט ההחלטה" ובמכתב התשובה שנשלח לקליסה צוין כי הבקשה מאושרת בנסיבות של "דיירים ממשיכים". הנמקה זו כיוונה לכאורה לטעם אחר – מגורים משותפים עם המנוחה בנכס בתקופה הסמוכה למותה.

ביום 14.6.2009 הורה ראש ההוצאה לפועל לקליסה לפנות את הנכס עד ליום 2.8.2009, אך הם לא עשו כן. בנתיים, ביום 6.9.2009 התקבלה החלטת ועדת האיכלוס המקנה לקליסה זכויות בנכס.

הוא טען כי למעשה קיימות ראיות למכביר למגוריו עם האם – והצביע על תצהירים נוספים שהוגשו לבית המשפט קמא בעיניין (אך לא לועדת האיכלוס) מטעמם של קרובי מישפחה וידידים.

נזכיר, כי נקודת המוצא לדיון היא כי בית משפט לא משמש כ"רשות-על" ולא מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשקול דעתו, אלא בוחן את חוקיות פעולתה של הרשות ואת סבירות החלטותיה (ראו: בג"ץ 3930/94 ג'זמאוי נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778 (1994); עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ, פסקות 15-14 (17.1.08); ברק-ארז, כרך ב, עמ' 621-619 וההפניות שם).

כאמור, החלטת הועדה הסתמכה על שתי ראיות מהימנות שהיו בפניה: הראשונה – דו"חות המעגל שהוכנו ב"זמן אמת" ובנסיבות העניין לא הוצגה סיבה לפקפק במהימנותם (להשוואה ראו חוות דעתי בעע"מ 5017/12 פריחה אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 12 (29.1.2013), שבה הבעתי אי נחת מהאופן שבו נערכו ביקורי המעגל באותו מקרה); והשנייה – הצהרתו של יצחק עצמו משנת 2006.

כך למשל, בהחלטה של בית הדין הרבני, המוזכרת לעיל, אשר ממנה עולה שיצחק הצהיר שעזב את הבית שבו התגורר עם אישתו בשנת 2005, אין כל היתייחסות לתקופת הפירוד של בני הזוג.

...

מכל מקום, ואף אם נתעלם מפגם זה – אי שקילת שיקול רלבנטי – ואיני סבור שיש להתעלם ממנו, סבורני כי במכלול אין מקום להתערבות.

סבורני, כי השינוי בעמדתן של הרשויות בתוך פחות ממחצית שנה, מבלי שהונח לכך כל טעם מספק, מצביע אף הוא על חוסר סבירותה של ההחלטה השניה (השוו: בג"צ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 11-10; בג"צ 5240/96 ג'ועמיס נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 289, 297).

לאחר עיון בחוות דעתו של חברי השופט מלצר מקובלת עלי מטעמים מעשיים "זמניים" הצעתו האופרטיבית, בחינת "עיכוב ביצוע" ואני מצטרף אליה.

בעיניין זה יוער, כי לטענת התובע, במסגרת הופעת בני הזוג בפני וועדת הקבלה למושב צוין על ידם, כי בפועל הזכויות בנחלה נרכשו על ידם, אולם וכפי שיפורט בהמשך, טענה זו לא הוכחה על ידו, וממילא, לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה חפצית התומכת בטענה שבני הזוג התקבלו כחברים באגודה השיתופית ו/או כי ניתנה הסכמתה למסירת הזכויות בנחלה לידיהם ו/או כי ידוע היה לה אודות קיומו של ההסכם הפנים משפחתי כנטען.

משמחד ניצבת טענה כללית של התובע, אשר אינה נתמכת בראיה חפצית כלשהיא, לרבות לא מיסמך בכתב, באמצעותה מבקש הוא מבית המשפט להסיק מסקנות דדוקטיביות ולהקיש מן הכלל אל הפרט, בעוד מאידך ניצבת זכותו הקניינית של הנתבע, אשר אין צורך להכביר מלים בדבר חשיבותה ומעמדה בשיטתנו, אשר היתקשר יחד עם רעייתו המנוחה בעסקת מכר, והם שילמו מהונם העצמי וממקורותיהם הפרטיים עבור הזכויות בנחלה, אשר גם נרשמו על שמם, ברי כי הכף נוטה אל עבר ההגנה על זכויותיו.

לא זו אף זו, וכפי שיפורט להלן, הגם שביום 15.10.2001 נמשך מחשבון הבנק של בני הזוג סך של 435,000 ₪, הרי שמן המסכים שהוצגו לפניי עולה בבירור, כי טרם ביצוע התשלום האמור הופקדו בחשבון זה כספים שהתקבלו מתמורת מכר הדירה בירושלים, אשר אין חולק, כי הייתה בבעלותם של הנתבע ות. עוד טרם נישואיהם של בני הזוג, דהיינו תשלום זה בוצע ממקורותיה הפרטיים של ת. ולא ממקורות כספיים משותפים של בני הזוג.

שנת 2014 הגם שיתרת ההלוואה סולקה כבר בשנת כאשר נישאלה ת. במסגרת חקירתה הנגדית כיצד מתיישבת טענתה לפיה כנגד הנשיאה בהחזרי המשכנתא החודשיים הופקדו ע"י הוריה כספים בחשבון הבנק של בני הזוג עם תדפיסי החשבון שצורפו על ידה, שאינם מעידים על ביצוע הפקדות קבועות ורצופות לפני שנת 2009 היא השיבה, כי צרפה דפי בנק ככל שידה הייתה משגת ביחס לשנות העבר, וכי במשך שנים רבות הועברו לידיה כספים מ הוריה במישרין ולא באמצעות חשבון הבנק, עד אשר רואה החשבון הורה לבני הזוג לשנות דפוס פעולה זה (פרוטוקול הדיון מיום 31 .

בהקשר זה מצאתי להוסיף ולחדד, כי אין מקום לקבל בשום צורה ואופן טענה בדבר הסתמכות התובע, ולו מן הטעם שהוא לא שינה מצבו לרעה, ושהנחלה לא שימשה למגוריו.

...

למען הסר ספק נדחות בזאת גם טענות התובע לפיהן הכספים ששולמו ע"י הנתבע והמנוחה עבור הזכויות בנחלה ממקורותיהם הפרטיים ניתנו לבני הזוג במתנה.

מצאתי, אפוא, כי האופן בו התנהלו בני הזוג, הנתבע והמנוחה עובר ולאחר החתימה על הסכם הרכישה של הזכויות בנחלה יש בו להעיד על מערכת היחסים ששררה ביניהם על רקע הקרבה המשפחתית, עת מחד סייעו הנתבע והמנוחה לבני הזוג כמיטב יכולתם הן בטיפול בילדיהם והן כלכלית ומאידך סייעו להם בני הזוג בכל הנוגע לניהול ענייניה של הנחלה, אך בשום פנים אין בו כדי להוביל למסקנה, שבני הזוג הם בעלי הזכויות בנחלה.

נוכח האמור בהרחבה לעיל, לא עלה בידי התובע להרים הנטל המוטל עליו ולהוכיח תביעתו, והיא נדחית בזאת.

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לכל התעוד הרלוואנטי, לפסק-דינו של בית משפט קמא, לנימוקי העירעור שהגיש המערער, ותשובת המשיבה, לרבות טיעוניהם בעל-פה של באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו ביום 06.02.2023, מסקנתי היא, כי יש לקבל חלקית את העירעור של המערער, באופן שהתיק יוחזר לבית משפט קמא על-מנת שייתן דעתו לכלל התשתית הראייתית, לאחר קיום הליך שמיעת הוכחות וזאת בהתאם לאמור להלן.

ראשית, אדגיש, כי הפנייתו של בית משפט קמא אל פסק-דין בעיניין מזונות מינימאליים, שניתן בבית המשפט המחוזי מרכז שגויה הואיל ודומה, כי אין צורך להכביר מילים על ההבדלים המשמעותיים שקיימים בעלויות המחייה באיזור המרכז לבין אלו באיזור חיפה והצפון, מה גם שקיים בנמצא מספר לא מבוטל של פסקי-דין, שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה ושעליהם להנחות, מקל וחומר בסוגיות של דמי-מזונות, את בתי המשפט לעינייני מישפחה ב זה. אפנה, לדוגמה, לפסק-דיני ב-עמ"ש 44496-10-20 א. נ' ב. (11.08.2021), פסקה 24 (להלן: "עניין א."): "....אעיר, כי גם אנוכי סבור, שיש מקום לעדכן את מינעד הצרכים המינימאליים, ובהתאם גם את הצרכים הממוצעים של קטין, עת כאמור לעיל, סבור אני, כי סך של 1,400 ₪ מצוי בצדו הנמוך של המנעד האמור". שנית, סבור אני, כי בהתאם לסעיף 8 (א) לחוק בית משפט לעינייני מישפחה, היה על בית משפט קמא לעשות כל שלאל ידו על-מנת להגיע לתוצאה הצודקת, אשר הולמת את טובתם של הקטינים, ולא להסתפק בבירור שערך במסגרת פסק-דינו, אשר נסמך על תשתית ראייתית חלקית.

סבורני, כי נוכח העובדה, כי חובת הנשיאה המשותפת בדמי-המזונות, מקל וחומר במקרים בהם קיימת הורות-משותפת, משליכה גם על כך ששני הצדדים נדרשים להעמיד בפני בית המשפט תשתית ראייתית נכוחה לטענותיהם בנוגע לשלושת עוגני דמי-המזונות: זמני-השהות, צרכי הקטינים, ומצבם הכלכלי של ההורים, לרבות הכנסותיהם הפנויות.

ההסדר הדיוני, בנסיבות תיק זה לא מאפשר הכרעה שיפוטית ראויה בעיניינם של הקטינים, הן במישור קביעת צורכי הקטינים- כפי שהצביע חברי כבוד האב"ד בחוות דעתו, אך בעיקר בעיניין הכנסת המערער, נוכח העובדה כי לא הוצגו די ראיות בעיניין הקף הכנסתו של המערער משלושת המקורות: משרד עו"ד, השכרת נכסים וחקלאות, והסתפק בהגשת מסמכים שנערכו בעיצומו של הסיכסוך בין הצדדים ולא הובאו מסמכים בעיניין הכנסתו של המערער, עובר לפירוד של בני הזוג, כגון שומות הכנסה משנים עברו שניתן ללמוד מהן על הקף ההכנסות וההוצאות ודרגות ההנחה במס, במידה והמערער מתגורר בישוב מזכה.

עמד על כך השופט (לימים הנשיא) י' כהן: "אין אני מוכן לקבל את טענת בא-כוח המערערת, שיש להתייחס אל ההסכם בדבר אי-חקירת הרופאים כאל חוזה, שלא ניתן לצד לחזור בו ממנו, אלא בהסכמת הצד שכנגד. ההסכם, שעליו מדובר, היה בדבר דרכי הדיון בבית המשפט, ואם כי רשאים בדרך כלל בעלי הדין להסכים על דרך הדיון בעניינים אזרחיים, הרי כל הסכם כזה מטבעו נתון לפיקוחו ולביקורתו של בית המשפט, שבפניו מתבררת התביעה. אותו בית-משפט רשאי להרשות לצד לחזור בו מההסכם, אם קיים טעם לכך" - (ע"א 595/78 בלדרמן נ' אורנשטיין ואח' [17], בעמ' 469).

אני סבורה כי הקושי במתן פסק דין על יסוד ההסדר הדיוני ממוקד בתשתית החסרה שהונחה בפני בית המשפט קמא בעיניין הכנסותיו של המערער (מן המקורות השונים) וכן בעיניין הכנסתו הפנוייה  וזאת בשונה מהחלטתו של בית המשפט קמא  לקבוע את צרכי הקטינים על דרך האומדנה,  בנסיבות בהן לא רק האישה אלא גם האיש, החולק עימה משמורת משותפת (!) לא טרחו להציג תשתית ראייתית הולמת באשר לצרכי הקטינים.

...

עוד עליו להידרש לצרכיהם הקונקרטיים של הקטינים הן במסגרת בחינת הצרכים תלויי-השהות אצל כל אחד מן הצדדים, והן במסגרת בחינת הצרכים שאינם תלויי שהותם, ומקובלת עלינו טענת המערער לפיה, ככלל, הצרכים תלויי שהות גבוהים מאלה שאינם תלויי שהות.

בנסיבות העניין, סבור אני, כי אין ליתן צו להוצאות.

אני סבורה כי הקושי במתן פסק דין על יסוד ההסדר הדיוני ממוקד בתשתית החסרה שהונחה בפני בית המשפט קמא בעניין הכנסותיו של המערער (מן המקורות השונים) וכן בעניין הכנסתו הפנוייה  וזאת בשונה מהחלטתו של בית המשפט קמא  לקבוע את צרכי הקטינים על דרך האומדנה,  בנסיבות בהן לא רק האשה אלא גם האיש, החולק עמה משמורת משותפת (!) לא טרחו להציג תשתית ראייתית הולמת באשר לצרכי הקטינים.