מובן כי גורם הזמן הוא משמעותי בקביעה זו. ככל שחלף זמן מועט יותר בין העברתו של הקטין למשפחה המיועדת לאמץ לבין בקשת הביטול, כך ההנחה היא שטובתו של הקטין לגדול אצל הוריו הביולוגיים חזקה יותר, וההיפך (ראו בהקשר זה את הצעתה המעניינת של רונה שוז במאמרה "זכות הילד לגדול אצל הוריו הביולוגיים: לקחים מפרשת "תנוק המריבה"" מישפחה במשפט א 163, 204-208 (2007) (להלן: שוז) המתבססת על מספר הצעות חוק).
...
לטענת המבקש, שיקולים אלה כולם מובילים למסקנה כי אין לבטל את ההכרזה שהקטין במקרה דנן הינו בר אימוץ: ראשית, המומחה וכמוהו גם פקידת הסעד, סברו כי טובת הקטין מורה שאין להעבירו לידי המשיב, וכי ניתוקו מהמשפחה שאצלה הוא שוהה כעת עלולה לגרום לו לנזק בלתי הפיך לטווח ארוך.
זאת ועוד – הנני סבור כי יש מקום שבית המשפט הנכבד לענייני משפחה יבדוק גם התקיימותה של עילה נוספת, שיכולה לבוא בחשבון ואשר הועלתה בדיונים שבפנינו, והיא העילה הקבועה בסעיף 13(א)(5), הקוראת כך: "ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך שישה חודשים רצופים את חובותיו כלפי הילד, כולם או עיקרם". הנשיאה, השופטת ד' ביניש וחברתי השופטת א' חיות, סבורות כי עילה זו התקיימה במשיב 1 והשופטת א' חיות מוסיפה כי מסקנה זו עולה מן הראיות ומן הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט הנכבד לענייני משפחה בפסק הדין שניתן על ידו בבקשת המשיב 1 לביטול ההכרזה.
הפגמים המצטברים הללו מחזקים את המסקנה כי עם כל הצער שבדבר, ועל אף הפגיעה המובנית והמובנת הכרוכה בכך לגבי כל הנוגעים בדבר בשלב זה – אין מנוס מבחינה מחודשת של עילות האימוץ הרלבנטיות בפני הערכאה הדיונית, וזאת על מנת להבטיח כי בהליך רגיש כגון הליך ניתוקו של קטין מאביו הביולוגי, לא ייפלו עוד פגמים כה רבים, כפי שהתרחשו כאן, וכי לא תהיה השלמה עם מצב דברים כמו שנוצר פה בשל הטעות שקרתה.
סוף דבר
לסיכום – אם תישמע דעתי ונוכח כל האמור לעיל – הנני מציע לחברותיי ולחבריי להרכב מורחב זה לדחות את הערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע.
