אילו צדדים זכאים לעיין בראיות בהליך משפטי

לפיכך, המשיבה טענה כי העתרות לבקשה פוגעת בזכות להתדיינות ב"קלפים פתוחים" והופכת את סדר הבאת הראיות הקבוע בתקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (להלן:התקנות), מבלי שנתקיימו נסיבות חריגות המצדיקות את הפעלת החריג של גילוי ועיון בראיות בשלב מאוחר יותר.

בבוא בית המשפט לשקול האם יש מקום לדחות את העיון בראיה לשלב מאוחר יותר של המשפט או לאו, עליו לאזן באופן ראוי בין הצורך "לשחק בקלפים גלויים" ולנהל הליך משפטי בשקיפות ובין הצורך להגן על צד להליך מפני שבוש ראיותיו (ראו: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 506 (2021) (להלן: עמית)).

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובתמלילי השיחות, ולאחר שנתתי דעתי למחלוקת שבין הצדדים, לנסיבות המקרה כפי שהן עולות מכתבי הטענות, כמו גם לגרסה העובדתית שהובאה על ידי המשיבה בכתב ההגנה, אני סבורה שאין להיעתר לבקשה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות חריגות שיש בהן כדי להקים מצב חריג.

סיכום ומסקנות נוכח המפורט לעיל, הבקשה נדחית.

על כן, וככל שהנתבע ביקש לחלוק על החלטתי היה מקום לנקוט בהליך ערעורי ולא להגיש את הבקשה דנן, שהיא בגדר בקשה לעיון מחדש בהחלטתי, אשר אין להתירה.

ו"מוסד" מוגדר בסעיף 35 : "מדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור". סעיף 36 לפקודת הראיות קובע את הקבילות של רשומה מוסדית כראיה בהליך משפטי, אם נתקיימו התנאים להלן: "(1)המוסד נוהג, במהלך נהולו הרגיל, לערוך רישום של הארוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;

אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לפסול או להגביל הגשת רשומה כאמור, אם ניתן להגישה בהתאם להוראות סעיף 39ב. (ד)התקבלה ראיה מכוח סעיף זה, יהיה הצד שכנגד זכאי לחקור חקירה נגדית עדים שזומנו על ידו לעדות, לשם הזמת הראיה, אם עדים אלה קשורים עם בעל הדין שמטעמו הוגשה הראיה.

...

על כן, וככל שהנתבע ביקש לחלוק על החלטתי היה מקום לנקוט בהליך ערעורי ולא להגיש את הבקשה דנן, שהיא בגדר בקשה לעיון מחדש בהחלטתי, אשר אין להתירה.

חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, המסדיר את רישום הכניסות והיציאות מן הארץ (סעיף 2(א)(12), קובע בסעיף 3 : "הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2." די בכך כי המדובר במוסד בהתאם לסעיף 35 לפקודת הראיות, המפיק את הרישום שהוגש לבית המשפט כחלק מעבודתו, ובשים לב לאמור בסעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, כדי לקבל את המוצג כרשומה מוסדית הנתבע טוען כי לא ניתנה לו האפשרות להתמודד עם מסמך זה. בפועל ובניגוד לנטען, לנתבע הוצג המוצג במסגרת חקירתו, והוא יכול היה להציג את גרסתו ביחס למוצג זה, כך שטענות הנתבע בעניין זה נדחות.

על אף האמור לעיל, ונוכח הספקות שהעלה הנתבע ביחס למסמך, ולכך שהומצא רק בחלקו (עמוד אחד מתוך 17 עמודים), וביצוע השחרה של שורות במוצג, כמו גם טענות ביחס לאמיתות המסמך, ומבלי שיש בהחלטתי זאת כדי להביע עמדה בטענות אלו, ונוכח הצעת התובע כמפורט בסעיף 16 לעיל, אני קובעת כי יוצא צו לרשות האוכלוסין למסור אישור ספציפי לשאלה האם מר פרוינד יצא מהארץ בתאריך 31.5.2004 וחזר ביום 8.6.2004.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי "יש לחוש אי נוחות מהתנהלות המבקש [ספיר – ח.כ.]", שכן זכותו לעיין בדוח מבקר הפנים, נבעה מחובתה של שופרסל לצרף לכתב טענותיה "העתק של כל מיסמך מהותי וכל כתב אחר המשמש ביסוד הנטען בכתבי הטענות" (תקנה 15(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018); אולם, משעה שסבר ספיר כי דוח מבקר הפנים אינו ראיה קבילה, לא היה מקום כי הוא יעמוד על קבלת הדוח, ולמצער היה מצופה ממנו להגיש את הבקשה למחיקת סעיפים עובר להגשת הבקשה לעיון בדוח.

הוטעם, כי נוכח העובדה שסעיף 10(א) לחוק הבקורת הפנימי קובע באופן קטגורי כי דוח שהכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי, הרי שאין בטענות ביחס להתנהלותו של ספיר כדי להתגבר על העדר הקבילות של הדוח.

עקרי טענות הצדדים בהליך דנן שופרסל ביקשה למקד את טענותיה בשני ראשים: הראש האחד הוא כי נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט קמא בדבר היתנהלותו הפסולה של ספיר וחוסר תום ליבו, לא היה מקום שלא לאשר את קבילות דוח מבקר הפנים; והראש השני עניינו בטענה כי בשים לב לאופי ההליך ומטרותיו, היה מקום להתיר את השמוש בדוח מבקר הפנים, כראיה לאמתות תוכנו, אף בהעדר ממצאים באשר להתנהלות פגומה מצידו של ספיר.

...

יוצא אפוא כי הטענה בדבר קבילות הדוח 'ריחפה באוויר' עוד בטרם נחשף ספיר לתוכן הדוח, ואם שופרסל סברה כי טענות במישור זה יכולות להשפיע על זכותו של ספיר לעיין בדוח – היה בידה לטעון לכך בטרם הסכימה למסור את הדוח לעיונו של ספיר.

ברם, גם דין טענה זו, כקודמותיה, להידחות.

סוף דבר הבקשה למתן רשות ערעור – נדחית.

מן הראוי לציין עוד בהקשר זה, כי יסוד מוסד בשיטתנו הוא שקיפות וניהול ההליך האזרחי ב"קלפים גלויים", וככלל לכל צד ניתנת הזכות לעיין במסמכים שברשות הצד שכנגד, כפי שהטיב לתאר זאת כב' השופט ש. לוין בפרשת סוויסה (רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת היישוב- חברה לביטוח, פורסם במאגרים האלקטרוניים): "הדיעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי הדין 'לשחק' בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במשפט בראייה בלתי צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא היתה בידו אפשרות לבדקה ולהכין חומר ראיות לסתור...אך הכלל האמור אין כוחו, בהכרח, יפה לגבי מי שכל גרסתו במשפט כוזבת והוא מבקש את הגילוי כדי להכין ראיות כוזבות שיש בהן כדי לסתור את הראיות שבידי יריבו; אכן מטרתו של גילוי מסמכים הוא, כרגיל, להביא לחקר האמת, ואם סבור בית המשפט כי הגילוי לא ישרת מטרה זו, יש להשאיר לו שיקול דעת שלא להתירו". אין טעם להכביר מלים בעיניין חשיבות הגילוי ותכליתו, אך ראוי עוד לציין, כי התפיסה הרווחת, לפיה בדונו בבקשה לגילוי מסמכים שומה על בית המשפט לנקוט בגישה ליבראלית, מושתתת עליהן (ראו: רמ"ש (ת"א) 42366-01-17 א.ל. נ' ע.ד.ל, פורסם במאגרים האלקטרוניים והפסיקה המוזכרת שם).

ברם, גם אם עלה בידי הצד המבקש גילוי המסמך ליצלוח משוכה זו, לא תמה בכך מלאכת בית המשפט, ועליו לאזן בין הערכים של חקר האמת והגינות ההליך ובין הערכים עליהם נשענת ההיתנגדות לגילוי המסמך, כגון הזכות לפרטיות, מניעת שימוש לרעה בהליך המשפטי, יעילות הדיון וכיו"ב. במקרה דנא קבע בית המשפט קמא, כי הסכם ההעסקה של המשיבה אינו רלוואנטי להליך המתברר בפניו בעיניין מזונות הקטינים, ובכך למעשה הוכרעה הבקשה.

...

ביום 9.1.2023 ניתנה ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור שלפנינו ובמסגרתה נקבע ע"י בית המשפט קמא לאמור: "הבקשה אשר אוגדת טענות עובדתיות אינה נתמכת בתצהיר. די בכך כדי לדחותה. לגופו של עניין טוב ונכון לדייק בעובדות. כבר במסגרת הליך מזונות זמניים בהחלטתי מיום 29.6.2021 בבקשת המבקש מיום 3.6.2021 לגילוי מסמכים ספציפי ובכללם הסכם העבודה שגילויו נדרש עתה שוב, דחיתי דה פקטו את הבקשה שהרי מתוך ההן בהחלטה אתה למד על הלאו. הנה הוגשה הבקשה שנית. שבתי וקראתי את נימוקי הבקשה ואת התגובות של הצדדים ולא מצאתי את הרלוונטיות של הסכם העסקה של האם עם .... לתביעת המזונות של הקטינים שלפניי. הדברים מקל וחומר שתלושי השכר של האם צורפו וגילם של הקטינים מקטני קטנים. בנסיבות אלו הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ₪." המבקש כאמור לא השלים עם ההחלטה וביום 18.1.2023 הגיש בקשה לקבלת רשות לערער עליה.

ובאשר להליכי הגילוי בבתי המשפט לענייני משפחה נוקטת הפסיקה אמנם גישה פחות פורמלית, אך התכלית (ולא היחידה) הניצבת מאחורי חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 ותקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א- 2020 (כמו גם התקנות הקודמות) של מניעת סרבול ההליכים והכרעה מהירה יחסית נוכח אופי הסכסוכים הבאים לפתחם משליכה גם על עניין זה. כך, למשל, נקבע בפרשת בוטח אשר התבררה בבית משפט זה (רע"א (ב"ש) 2466/00 בוטח נ' בוטח, פורסם במאגרים האלקטרוניים): "יתכן והמחוקק רצה למנוע סירבול ההליכים ולתרום ליעילותם. בהרבה מקרים, התובענה לענייני משפחה מאופיינת בנושא הכרעה בעל חשיבות רבה, הניתנת לברור עובדתי שאינו מורכב. הליך שהוא מעין אזרחי ולא פלילי במהותו, אך בשל עניינו דורש הכרעה מהירה. מנגנון גילוי מסמכים עשוי להכביד על ההליכים ולהאט את קיצבם. שיקול נוסף, הרלוונטי לענייננו, הינו כי בענף זה של המשפט, המסמכים הינם אישיים יותר והחובה לגלות אותם פוגעת יותר בפרטיות המתדיין ועל כן איזון השיקולים נערך בצורה שונה". ומאוחר יותר נקבע בנדון דידן ע"י בית המשפט העליון ב- בע"מ 4738/13 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים האלקטרוניים): "סוף דבר: בתי המשפט לענייני משפחה מוסמכים להורות על גילוי ועיון במסמכים, ככל שהוראה כאמור נדרשת בנסיבות העניין. הוראות אלו ייעשו בדרך שבית המשפט ימצא לנכון, בהתחשב בשיקולים השונים...". הנה כי כן, וזאת גם מכוח הוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, לבית המשפט לענייני משפחה מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע לסדרי הדין, והוא מוסמך לסטות מסדרי הדין הנוהגים בהליך האזרחי למען עשיית הצדק.

עינינו הרואות, כי עניין לנו בסוגיה הקשורה בסדרי הדין, שהיא, כאמור, בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ומשלא שוכנעתי כי נפל בה פגם, וודאי לא פגם העלול לגרום נזק ממשי, אין מקום להתערב בהחלטתה.

על יסוד האמור, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

הטענה הנטענת בהקשר זה היא שלמבקשת אין את הכוח המשפטי להגיש את טיוטת הפרוטוקול והכתבה כראיות בהליך דנן, וזאת בשל הכלל הקבוע בסעיף 10(א) לחוק הבקורת הפנימית, הפוסל מסמכים שהכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו מלהוות ראיות בהליך משפטי (למעט הליך משמעתי); הנימוק השני, עניינו שאלת תחולת החיסיון, דהיינו החסינות העומדת לאדם במסגרת הליך משפטי מלגלות מידע מסוים לצד שכנגד ולבית המשפט (לאבחנה בין "קבילות" לבין "חיסיון" ראו יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 404-389 (2021)).

ודוק, חשוב להבחין בהקשר הנידון בין ראיות הנוגעות לאותו נושא בו עוסק מיסמך הבקורת, אך מקור המידע להן הוא חצוני למסמך הבקורת, לבין ראיות המבוססות על מיסמך הבקורת, ומצטטות, מתמצתות או מנסחות מחדש את האמור בו. בעוד שביחס למסמכים מהסוג הראשון לא יחול כלל אי-הקבילות, שכן לצדדים שמורה הזכות להוכיח את המידע הרלוואנטי באמצעות ראיות אחרות (עניין עוז, בעמ' 191; רע"א 552/19 אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע"מ נ' כהן, פסקה 16 (31.12.2019)), רק במסמכים מהסוג השני מתעורר החשש מפני יצירת "אפקט מצנן" בעוצמה המצדיקה את הפרשנות האמורה לסעיף 10(א) לחוק הבקורת הפנימית.

...

בתגובה לבקשת ההוצאה, טענה המבקשת כי דינה של הבקשה להידחות על הסף, וזאת מכיוון שהמועד המתאים להכריע בקבילות מסמכים הוא בעת ההכרעה בבקשת הגילוי לגופה, ולא במסגרת הליך טרום-מקדמי.

יצוין, כי במסגרת תגובתה לתשובה המבקשת לא התייחסה לעניין זה. בנסיבות אלו, סבורני כי לאור חשיבותו של עיקרון פומביות הדיון אין מקום להגביל באופן גורף את פרסום פרטי ההליך (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה; רע"א 3456/21 ברק נ' מדינת ישראל מנהל מס ערך מוסף (8.7.2021); רע"א 6624/20 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' גולובינסקי, בפסקאות 29-28 (19.1.2021)).

ואולם, נוכח האפשרות כי טיוטת הפרוטוקול והתצהיר חוסים תחת חיסיון עורך דין-לקוח, ובשים לב לכך שאלו צורפו להליך על ידי המבקשת ולא על ידי הבנק, אני סבור כי יש למנוע, לעת הזו, את פרסומם.

לפיכך הבקשה למתן צו למניעת פרסום התצהיר וטיוטת הפרוטוקול מתקבלת, מבלי שיהיה בכך כדי למנוע פרסום החלטה זו. סוף דבר: דין בקשת רשות הערעור להידחות במובן זה שטיוטת הפרוטוקול, וכן ההתייחסויות אליה ולדו"ח הביקורת המופיעות בכתבה, יוותרו מחוץ לתיק בית המשפט כאמור בהחלטת בית משפט קמא.