לדבריה, יכול היה התובע לבחור בחלופה של ויתור, לפחות בשלב הראשוני, על תוספת הבנייה בגין כלל התוכניות התקפות ולהוציא היתר בנייה בהתאם לזכויות הבנייה באופן שהיה מייתר באותו שלב את דרישתה המוצדקת של הנתבעת להקצאת שטח צבורי (ר' בהרחבה סעיפים 60–66).
בערר השני שהוגש ביום 15.2.12, כהמשך ישיר לערר הראשון, צוין בין היתר כי בהחלטת הנתבעת מיום 23.1.12 בוטל התנאי הפסול (מושא ההיתחייבות) אולם הנתבעת שבה ודחתה את הבקשה למתן היתר בנייה עקב "מחסור חמור במבני ציבור בעיר בני ברק" כמו גם הוספת מספר תנאים תיכנוניים אשר תוקנו כולם זה מכבר על ידי העורר.
בהחלטה נקבע בין היתר כי משהוועדה המקומית לא קיבלה החלטה מכוח סעיף 78 לחוק התיכנון והבנייה בדרך הקבועה בהוראת סעיף 24 אין תוקף לאותן הוראות המגבילות את הוצאת היתרי הבנייה או קובעת תנאים להוצאתם, ובנוסף גם אם וכאשר הועדה המקומית תבצע את הפירסום בדרך הקבועה בסעיף 24 לתמ"א יהא עליה להשמיט את הוראת הסעיף הדורשת סימון שטח עתידי לשטחי ציבור בקומת הקרקע.
עוד נקבע בהחלטה כי "אין מנוס מהמסקנה כי הועדה המקומית עושה ככל אשר ביכולתה על מנת למנוע את הוצאת היתר הבנייה המבוקש, זאת חרף רצף ההחלטות שניתנו כמפורט לעיל. הדרישה להכנת חוות הדעת מכוח סעיף 26 הנה מיכשול נוסף אותה מערימה הועדה המקומית בפני הערר על מנת למנוע ממנו את הוצאת היתר הבנייה המבוקש... לפיכך אנו מבטלים את התנאי אשר נקבע על ידי הועדה המקומית ומורים לועדה המקומית להוציא את היתר הבנייה המבוקש תוך 30 ימים ממועד קבלת החלטה זו ובכפוף לעמידה של העורר בתנאים הסטנדרטיים להוצאת היתר בנייה" (ר' בהרחבה עמודים 2–3 להחלטה; נספח יז לכתב התביעה; מוצג ת/13).
"ואז הציע לנו את ההצעה ואחרי, באנו ויצאנו משמה ואחרי תקופה באמת אל תיתפוס אותי במילה חודשיים שלושה קראו לנו עוד פעם ובאנו כל הדיירים ואז כבר דיברו איתנו, נתנו לנו סקיצה על הבניין, רק מחכים לאישור של הארבע קומות או חמש קומות לא זוכר ואז אנחנו מתחילים לבנות ואז דיברו על ה, שאנחנו הורסים את הבניין, אתם תשלמו את עלות הבנייה ואנחנו נשלם תקבלו דירה... בטבו על השם שלנו כולל חניה ואז התחילו כבר לדבר, קראו לנו, גם נתנו לנו סקיצה של התוכנית של הבנייה של הבניין שהם בונים לנו ארבע קומות או חמש קומות, לא זוכר... דיברו איתנו על קבלן, אמרו תחפשו קבלן. ואחרי זמן מה קראו לנו מצאו קבלן שקוראים לו ג'רבי משה... והקבלן בא וסוכם הכול... ואז הייתה בעיה של התשלומים... מתחילים לבנות, צריך כל פעם מקדמות מקדמות. שניים מהם אמרו שלנו אין כסף". העד אישר כי באומרו שהכול היה מסוכם, הכוונה הייתה בעל פה, לא נעשה מכתב בכתב "לא, לא, לא, אפילו זה שאנחנו יושבים במקומות שאחד יושב וכותב לא היה... שום דבר. חוץ מהתוכנית של הבניין עצמו, לא היה שום דבר... קבלתי רק את התוכנית של הבניין עצמו. לדבריו הוא טרם קיבל את טיוטת הסכם שתוף הבנייה" (עמוד 265, שורות 2–33; עמוד 266).
כך אף נקבע בע"א 5681/19 דאוד ח. אחזקות והשקעות בע"מ ואח' נ' דניה סיבוס בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 5.11.20), והדברים כוחם יפה אף בעניינינו, בין היתר:
מכל מקום, בית המשפט קמא הילך בנתיבי ההלכה הפסוקה לפיה: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (31.12.1988); וראו מבין רבים ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002)).
...
הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הסך של 2,179,377 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.2.17 ועד מועד פסק הדין.
הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, עד המועד שנקבע לעיל, בגין שכר טרחת עורך דין, סך כולל של 80,000 ₪.
כן תשלם הנתבעת עד המועד שנקבע לעיל לתובעים בגין הוצאותיהם הסכומים דלהלן:
25% מסכום אגרת המשפט ששולמה על ידם – בכפוף לאסמכתאות שיוצגו – בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום.
