איחור קבוע בתשלום משכורת לעובד עילת להתפטרות

הפקדות פנסיוניות – בית הדין האיזורי חייב את המשיבה לשלם לידי המבקש פיצוי בגובה התשלומים הקבועים בצו ההרחבה הענפי עבור התקופה שראשיתה בחודש השביעי להעסקתו, עקב אי העברת תשלומים לרכיבי התגמולים והפיצויים בקופת גמל.

כפי שנפסק בהליך קודם בו נבחנה טענה דומה בנסיבות בהן העילה החלופית נוסחה בכתב התביעה באופן זהה: "בכתב התביעה ... צוין כי 'לחילופי חילופין בלבד, טוען התובע כי בהתאם להוראות חוק הפיקדון, זכאי לגמול הפנסיוני מחודש 05/17 ואילך', מבלי שהזכאות הנטענת פורטה או כומתה ... דומה שנפלה טעות מלפני המבקשים. הערכאה הדיונית אינה נידרשת לבחינתן של טענות חלופיות שלא פורטו ולא כומתו בפניה ואילו ערכאת העירעור אינה משמשת כערכאה הראשונה לבחינת טענות שלא פורטו כדבעי (ובעניינינו לא פורטו כלל ואף לא כומתו) בערכאה הדיונית". (בר"ע (ארצי) 207604-09-20 mohamed – מעיינות הים בע"מ. פסקה 5 (30.9.2020)).

אף בעניינינו לא זו בלבד שהמבקש תבע את זכויותיו בהתאם לשיעורים הנקובים בצו ההרחבה הפנסיוני ולא לפי חוק עובדים זרים, אלא שאף בשלב בקשת רשות העירעור המבקש הסתפק בתביעת הפער שבין הסכום שנתבע על בסיס שכר שהיה גבוה באופן משמעותי מהשכר שנפסק ששולם לו לבין הסכומים שנפסקו לפי צו ההרחבה הענפי, ולא טרח לכמת את תביעתו בעילה הנובעת מתיקון 18 לחוק עובדים זרים.

פצויי הלנת שכר – המבקש טען כי שכרו שולם באיחור של יום או יומיים מידי חודש ותבע פצויי הלנת שכר.

בית הדין האיזורי קבע, בנגוד לעמדת המבקש, כי התרשם שהמבקש התפטר מאחר שלא היה שבע רצון מהשיעור הנמוך בו הועלה שכרו וכי "שוכנעתי, כי התובע עזב את עבודתו מבלי ליתן כל הודעה מוקדמת". המבקש שוב אינו חולק על נסיבות סיום העבודה, אלא מעלה את הטענה המשפטית לפיה משנמנעה המשיבה לקזז את חלף ההודעה המוקדמת במשכורתו האחרונה, שוב אין היא זכאית לעשות כן. אכן, שעה שהמעסיק לא ביצע קזוז דמי הודעה מוקדמת לעובד בזמן אמת, ניתן לראות בהתנהלותו משום ויתור על זכות הקזוז והוא מנוע מלחזור בו רק משום שהוגשה כנגדו תביעה על ידי העובד (ראו בין היתר: ע"ע (ארצי) 155/06 לביא – ארקיע קוי תעופה ישראליים בע"מ (25.6.2009); ע"ע (ארצי) 41354-02-16‏ ‏מלכה - טרייל סוכנויות בע"מ ‏(9.1.2019)).

...

דיון והכרעה לאחר בחינת פסק הדין, בקשת רשות הערעור וכלל חומר התיק, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף ללא תגובת המשיבה.

בית הדין האזורי קבע, בניגוד לעמדת המבקש, כי התרשם שהמבקש התפטר מאחר שלא היה שבע רצון מהשיעור הנמוך בו הועלה שכרו וכי "שוכנעתי, כי התובע עזב את עבודתו מבלי ליתן כל הודעה מוקדמת". המבקש שוב אינו חולק על נסיבות סיום העבודה, אלא מעלה את הטענה המשפטית לפיה משנמנעה המשיבה לקזז את חלף ההודעה המוקדמת במשכורתו האחרונה, שוב אין היא זכאית לעשות כן. אכן, שעה שהמעסיק לא ביצע קיזוז דמי הודעה מוקדמת לעובד בזמן אמת, ניתן לראות בהתנהלותו משום ויתור על זכות הקיזוז והוא מנוע מלחזור בו רק משום שהוגשה כנגדו תביעה על ידי העובד (ראו בין היתר: ע"ע (ארצי) 155/06 לביא – ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ (25.6.2009); ע"ע (ארצי) 41354-02-16‏ ‏מלכה - טרייל סוכנויות בע"מ ‏(9.1.2019)).

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

] "פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום המשכורת או בסמוך להתפטרות מהוים הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות בהן אין לידרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, אך אין לראות איחור חד פעמי בתשלום המשכורת כסיבה המצדיקה התפטרות עם זכאות לפצויי פיטורים. בעיניין זה יש חשיבות למכלול נסיבות העניין, למידת האיחור בתשלום המשכורת והקשר הסיבתי בין האיחור בתשלום לבין ההתפטרות." אשר לעמדתנו – במקרה שלפנינו, ואשר לתנאי הראשון הנידרש בסעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים – הוכחת "הרעה מוחשית" בתנאי העבודה, או "נסיבה אחרת" שבשלה אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, הרי שהתובע הוכיח היטב כי שכרו הולן בשיטתיות במהלך השנים האחרונות לעבודתו.

] "כשלוש או ארבע שנים לפני סיום עבודתי אצל הנתבע ו/או בתקופה הסמוכה לכך, החל הנתבע להלין את שכרי באופן קבוע ומדי חודש בחודשו, והשכר החודשי שולם לי באיחור של מספר שבועות ולפעמים אף באיחור של למעלה מחודש מיום חובת התשלום הקבוע בחוק." עוד הוסיף התובע וטען, כי המשכורת החלה להיות משולמת לו במזומן ולא בשיק – כפי שהיה קודם לכן, ולפעמים המשכורת שולמה בחלקה בשיק וחלקה במזומן, במועדים שונים.

סוף דבר לאור כלל האמור לעיל, דין התביעה להיתקבל במלואה (לעניין העילות) וברובה המוחלט, ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים, כדלקמן: השלמת פצויי פיטורים בסך של 127,314 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית החל מיום 30.11.2018 ועד למועד התשלום בפועל; פצויי הלנה בסך של 15,000 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל; הפרשות על חשבון תגמולים בסך של 12,359 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית החל מיום 15.6.2015 ועד למועד התשלום בפועל; פדיון דמי חופשה בסך של 16,142 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית החל מיום 30.11.2018 ועד למועד התשלום בפועל.

...

נסכם איפוא ונציין, כי דין התביעה שכנגד להידחות במלואה.

סוף דבר לאור כלל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל במלואה (לעניין העילות) וברובה המוחלט, ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים, כדלקמן: השלמת פיצויי פיטורים בסך של 127,314 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 30.11.2018 ועד למועד התשלום בפועל; פיצויי הלנה בסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל; הפרשות על חשבון תגמולים בסך של 12,359 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.6.2015 ועד למועד התשלום בפועל; פדיון דמי חופשה בסך של 16,142 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 30.11.2018 ועד למועד התשלום בפועל.

אשר לתביעה שכנגד, הרי שזו נדחית על כל חלקיה וביחס לכל טענותיה.

בעע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' - יוסי שוורץ (2011) נכתבו דברים אלה היפים לעניננו: "חוק פצויי פיטורים מחייב, ככלל, מעשה של פיטורים או מעשה של התפטרות, על מנת שתקום עילה חוקית לתשלום פצויי פיטורים. הדרישה לקיומו של מעשה פיטורים או התפטרות נקבעה בפסיקתנו מקדמת דנא. כך, למשל, נקבע כי:

בששת החודשים הבאים, ינואר עד יוני 2016, שולם לתובע שכר "קבוע" בגובה 4,800 ש"ח אשר, כפי שהודה הנתבע 3, משקף כ 70%-60% משכרו של התובע, אשר קיבל את יתרת במזומן.

אילו היה התובע מצליח להראות, כי תוצאת חלוקת שכר הנטו החודשי ששולם לו במספר שעות העבודה שעבד, בכל חודש וחודש, מצביעה על כך ששכרו השעתי עמד על 32 ש"ח נטו לשעה, היה בכך משום הוכחה לטענתו זו. אלא, שמאחר והתובע הצביע על כך שתלושי השכר פגומים ואינם משקפים דבר וחצי דבר, היה עליו להציג ראיה אחרת כדי להוכיח טענתו זו בדבר גובה השכר הנטען, וזאת לא עשה.

מאחר במשכורת חודש ספטמבר 2017, אשר על פי המועד בו הונפק התלוש כמצוין בשוליו (9.10.2017) שולמה לאחר התפטרותו של התובע, מצאנו כי סכום זה ששולם לתובע היוה פדיון חופשה שנעשה כחלק מגמר החשבון.

...

הנתבע 3 הודה, כפי שציינו מוקדם יותר בפסק דיננו, כי נעתר לבקשת התובע לשלם לו את שכר המינימום בתלוש השכר ואילו את היתרה במזומן (ר' סעיף 5 לכתב ההגנה) וזאת למשך ארבעה חודשים לאחריהם שב ושילם לו את השכר על פי "ההסכם המקורי" (ר' שם).

בנסיבות אלה מצאנו לחייב את הנתבע 3 במלוא הסכום שנתבע על ידי התובע בסך של 3,500 ש"ח. טרם סיום הנתבע 3 טען בסיכומיו כי התובע שכח "עשרות תשלומים ששולמו לו בעבור עבודות שהעסק היה עושה מחוץ לתחומי המסעדה כגון: שווקי אוכל, קיטרינג, ירידים ועוד, (ר' סעיף 25 לסיכומי הנתבע 3). טענה זו לא הוכחה ונטענה לראשונה בסיכומי הנתבע 3. גם טענת הנתבע 3 כי התובע נתפס פעמיים במהלך תקופת עבודתו כשהוא עובד בעבודה אחרת" בזמן שאמור היה להיות במסעדה ו"כרטיס העבודה שלו מוחתם על ידו כביכול הוא נוכח במקום" (ר' סעיף 8.10 לתצהיר הנתבע 3) קיבלה ביטוי בסיכומי הנתבע 3 (ר' סעיפים 19-28 לסיכומיו) אף שכלל לא הוכחה.

בנסיבות אלה, לא מצאנו ליתן פסק דין בהעדר הגנה על הסכום שתבע התובע מהנתבעת 1, משלא הוכח.

לטענת הנתבעת, הסיבה האמיתית להתפטרות היא מציאת עבודה חדשה, ואולם לאחר יעוץ שקבלה התובעת ממר קנטור, הוסיפה עילה של הרעת תנאים.

ביום 2/5/16 שלחה התובעת מכתב התפטרות בו נאמר – "בעקבות פגור מתמשך לאורך תקופה של מעל שנה של אי תשלום מסודר של משכורת ותנאים סוציאלים נלווים כגון ביטוח וקרן הישתלמות הריני להודיע על הפסקת עבודתי בעקבות הרעת תנאים הלה החל מתאריך 1.5.16.

הנטל להוכיח כי חלות הוראות סעיף 14 לחוק פצויי הפיטורים והמעסיק פטור מתשלום השלמת פצויי פיטורים, מוטל על המעסיק (ע"ע (ארצי) 616/07 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ - מנחם גונדבי (21.12.2008)) בעניינינו הנתבעת לא הרימה נטל זה ולא הוכיחה כי ביצעה הפקדות בהתאם לשיעורים הקבועים באישור הכללי ובפרט כי ביצעה הפקדות בעבור רכיב אובדן כושר עבודה.

מר שמש, רוה"ח של הנתבעת, הסביר בתצהירו על שיטת ההפקדות של הנתבעת: "...לאחר הכנת השכר לעובדים נשלחו דוחות לסוכן הביטוח עם צ'קים תואמים. הסוכן העבירם לחברת הביטוח ובחברת הביטוח נעשתה ההקצאה לעובדים. לאורך כל השנים בהן עבדה התובעת, החברה הפרישה עבודה כספים לביטוח מנהלים אצל כלל חברה לביטוח. בדיעבד התברר לחברה כי עקב שגגה שמקורה, ככל הנראה, בחלוקה שגויה של חברת כלל את התשלומים ששילמה החברה במרוכז עבוד כל העובדים המועסקים על ידה, יוחסו תשלומי יתר לפוליסת ביטוח המנהלים על שם התובעת. הפוליסה של התובעת זוכתה בעודף של עשרות אלפי ₪ עקב טעות טכנית.... כל הודעות חברת הביטוח בגין חריגה היו שגויות מאחר ובשל טעות בהפקדות של חברת הביטוח ובשל הפקדות עודפות של כספים, בכל נקודת זמן היו הפקדות ביתר בפוליסה. בכל מקרה החברה השלימה בטעות את כל החריגות בתוספת ריבית למרות שלא הייתה צריכה למעשה להפריש וודאי לא לשלם ריבית. והתובעת למעשה נהנתה כל השנים מריווחי הפוליסה בגין סכומים עודפים וכן תוספת ריבית פיגורים שהחברה שילמה בפוליסה שלא הייתה אמורה לשלם." יחד עם זאת, רו"ח שמש אישר שלעיתים, ההפקדות לפוליסה של התובעת בוצעו על ידי הנתבעת באיחור.

...

לטענת הנתבעת, בחודש 12/2012 בשל טעות בוצעה העברה כפולה לתובעת ושולם לה סך 6,512 ₪, כאשר בחודש 3/2019 הוצא תלוש בגין תשלום זה. טענת קיזוז זו נדחית אף היא.

סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים המפורטים להלן.

תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים הנתבעת היא חברה פרטית המפעילה עסק של ייצור והרכבה של סוגי שלטים שונים (להלן – הנתבעת), והתובע עבד אצלה כמתקין שלטים מחודש 04/1999 ועד ליום 24.12.20, אז התפטר לדבריו בדין מפוטר בגין אי תשלום זכויות שונות ובשל נכויים שנוכו משכרו ולא הועברו ליעדם.

ביחס לאי העברת הסכומים שנוכו ממשכורתו ולא הועברו ליעדם, טען התובע כי עובדה זו מקימה לו עילת תביעה אישית כנגד הנתבע 2, וכי חרף דברי בית הדין בישיבת קדם המשפט, הנתבעת לא תיקנה את המחדל, דבר המהוה, בין היתר, עבירה פלילית בהתאם לסעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

מעיון בתלושי השכר שצורפו לכתבי הטענות (24 תלושים מ- 01/2018 ועד 12/2019), עולה כי שכרו של התובע הכיל את הרכיבים הבאים: שכר יסוד, נסיעות בסכום קבוע בסך 830 ₪, תשלום בגין דלק בגובה 976 ₪, ששולם ב-2 תשלומים נפרדים בכל אחד מהתלושים: האחד – 300 ₪; והשני – 675 ₪, כלכלה – 150 ₪ ובונוס בסכום קבוע.

אשר להכרעתנו מעדותו של הנתבע 2 עולה, כי הוא היה ער לכך שלא הועברו כספים לקופת הפנסיה של התובע, וחמור מכך, כי מדובר בין היתר בסכומי כסף שכבר נוכו ממשכורתו של התובע, והלכה למעשה נותרו בכיסה של הנתבעת; הנתבע 2 אף הודה כי היה ער בזמן אמת לאיחורים משמעותיים בהעברת חלק מהסכומים וכי היתנהלות זו של הנתבעת נבעה מקשיי נזילות.

...

אחרית דבר התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת ברובה, והתביעה כנגד הנתבע 2 – נדחית.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1) פיצויי פיטורים – 81,398 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע בתוך 30 יום מהיום השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.