התובע טוען, כי השיקים שניתנו בגין הפרישי שכר עבודה (28,500 ₪) ניפרעו (אם כי באיחור עצום ובתשלומים) ואילו בגין סדרת השיקים שנמסרה על חשבון חלק מחוב פצויי הפיטורים נפרע סך של 20,000 ₪ (5 מתוך 6 המחאות).
הנתבע דוחה את טענת התובע שלפיה אי כיבוד התשלום בחודש ספטמבר 2015 נעשה בשל קשיים כלכליים וטען כי התשלום נעשה בדרך של קזוז (נספח 57 לתצהירו), לטענת הנתבע, ביטל התובע את ההסכם שלא כדין, כאשר הוא טוען להפרתו בחודש 12/15, אך את הודעת הביטול מסר רק ביום 4.4.17 במכתבו עובר להגשת התביעה ויש לראות בשיהוי זה משום ויתור על טענת הפרה.
לדבריו, יש לקיים את הסכם הפרישה כמוסכם, אך גם אם יבוטל ההסכם לגבי סכום פצויי הפיטורים יש לקבל את הודעת התובע כי הסכים לפשרה בעיניין זה (תוך וויתור על 40% מסכום הפיצויים על רקע המחלוקת בין הצדדים לגבי נסיבות סיום עבודתו וזכאותו בכלל לגבי פצויי פיטורים) ובנסיבות אלה, אין התובע זכאי לתשלום מעבר לסכום של 108,000 ₪ (בהתאם להסכם שלפיו התובע זכאי ל-60% מהסך של 180,000 ₪).
...
בתשובתו טען התובע, כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שכנגד ומשנקבע כי שאלה זו תידון במסגרת פסק הדין, יש לדחות את התביעה שכנגד.
משכך, בכל הנוגע לתיקים שנוהלו על ידי התובע באופן עצמאי מחוץ למשרד הנתבע, דין התביעה להידחות מחמת חוסר סמכות (יזיד אלעמראני (עדות עו"ד מטאלקה עמ' 41 לפרוטוקול); עטיה אלרומילי (שהתובע קיבל שכ"ט עקב העברה לעו"ד אחר)).
סיכומו של דבר, מצאנו כי הנתבע היה זכאי לקבל מהתובע את חלקו בשכר הטרחה על דרך של קיזוז מזכויות התובע, סך כולל של 68,894 ₪.
בבואנו לשקול את שיעור ההוצאות, מעבר לעובדה כי מרבית טענותיו המהותיות נדחו, מצאנו כי התנהלות הנתבע בהליך זו הייתה מכבידה ביותר הן בחקירות שערך, הן בבקשות שהגיש לבית דין זה ולערכאת הערעור.
